למיה יש אקדח

אהובי,

שנת 2010 הביאה לי אותך.

ועכשיו, כשאנו בסיומה, אני מנסה לשכוח את כל הדברים הרעים שטמנה בחובה ולהתמקד בדבר המופלא הזה שהעניקה לי.

כשאני בפתחה של שנה חדשה, מיואשת ומתוסכלת מהמצב שלי בכל תחומי החיים פרט לתחום הזוגי, אני בשיא כוחי מנסה להתרכז בנו.

זה לא מספיק. אני עדיין מרגישה את חוסר הסיפוק שלי מעצמי, את האכזבה, את הכשלון, את חוסר הכיוון והמטרה, את הבלבול וחוסר היכולת, את העייפות והתסכול, חוסר המוטיבציה, חוסר החשק, קהות החושים, הפחד וכל שאר הרגשות שקשה לי להגדירם ולנסחם.

ואני מרגישה רע על כך שאני מרגישה רע, ועל כך שלא בא לי לעשות כלום כי אני בדכאון, כי איך אני אמורה להסביר לך שאני מרגישה שזו היתה שנה רעה, אם בשנה הזו הכרנו, ואיך אני אמורה להסביר לך שלמרות כל האור שהכנסת לחיי, אני עדיין מרגישה אבודה, ואיך אפשר להבין את זה בעצם, ואיך אתה אמור לא להפגע מזה.

ועכשיו מתחילה עוד שנה, ואני עדיין תקועה בתוך עצמי, ללא פתרון, ללא תשובות, ללא תוכניות משמעותיות, והעתיד נראה אפרורי וחסר שינוי ואני מרגישה כמו כלום אחד גדול וחסר משמעות. הבינוניות מכרסמת בי, וכל מה שבא לי לעשות זה ללכת לישון ולישון ולישון ולישון עוד קצת.

לילה טוב.

קפצתי להורים ונתקלתי במכתבים שכתבת לי. מה חשבנו לעצמינו. איזה מילים הפרחנו לאוויר, ללא שום בסיס. אני אוהב אותך לנצח, לא משנה מה יקרה.

כן?

אתה עדיין אוהב אותי? אבל אמרת שזה לנצח! כמה מוזר לקרוא את זה עכשיו.

ואני שואלת את עצמי, האם גם המילים שאני אומרת לאהובי עכשיו, הן תפלות כמו המילים ההן. מי אמר שיש דבר כזה לנצח בכלל.

ואני תוהה לעצמי, בכ"ז, האם יש איזו אמת בדבריך. האם בכל זאת, יש לנצח, ועדיין יש בליבך אלי רגשות כלשהם. אבל אני רואה את תמונתך איתה, אני רואה את המבט שלך, מבט שאני מכירה כל כך  טוב, ואני מבינה שעכשיו, כל רגשותיך אלי עברו אליה. וזה בסדר, זה מנחם, זה טוב. חוק שימור האהבה. האהבה לא נעלמת, היא רק עוברת למישהו אחר.

ואהבתי אליך, שאיני יודעת אם ראוי לקרוא לה אהבה עברה למישהו אחר, בעוצמות כל כך חזקות יותר ממה שהכרתי, באופן כל כך אחר. פתאום כל מה שקרה לפניו נראה לי ילדותי ומטופש ולא אמיתי.

ואיך יכולנו להשלות את עצמינו? איך יכולנו לומר שנאהב לנצח, בכזה בטחון, בכזו אמונה. ומי אמר שעכשיו זה בכלל אמיתי, ואולי עוד כמה שנה, גם האהבה הזו תתפוגג לה.

ואני חושבת על זה, וזה עושה לי עצוב וכואב, ואני חושבת על כל הדמעות שכבר בכיתי והצרחות שצרחתי והכאב שהיה קשה מנשוא, ואני תוהה לעצמי אם אני מדחיקה אותו או שהתמודדתי עימו לחלוטין. אני עדיין מנסה לא לחשוב עליו, עדיין זה כואב.

ואני רוצה, רוצה אותך אהובי לידי עכשיו, שתחבק אותי, ותאהב אותי, ושזה יהיה לנצח, אבל אנחנו לא יכולים לדעת. אף אחד לא יכול לתת לנו את הבטחון הזה, ודברים נגמרים. אני חייבת להאמין שזה שונה, ושאתה שונה, ושאני כבר שונה, וכל מה שאנו מספקים אחד לשני יהיה מספיק לנצח לתמיד לעד.

והזקן שלך ישאיר לי סימנים אדומים על הלחיים לנצח, והעיניים הכחולות שלך לא יחדלו מלהביט בי באהבה ובחום, ואני אוהב אותך לנצח, לנצח נצחים.