עשור עבר מאז הפוסט הראשון.
אתמול מחקתי את כל התמונות מהבלוג. המטרה הראשונית שלי היתה למחוק את הבלוג, אבל היו כאן מילים שלא הייתי מסוגלת לשלוח לאבדון.
דברים ששכחתי שכתבתי,ששכחתי שקרו לי, ששכחתי שהרגשתי, ולפתע הרגשתי מחוברת והתרגשתי ואפילו טיפה דמעתי, ולא הייתי מסוגלת.
לרגעים הזדעזעתי מעוצמת החשיפה, מהאומץ לכתוב דברם מסוימיים, נדהמתי איך הייתי מסוגלת שכן היום אין מצב שהייתי מגיעה לרמת חשיפה שכזאת, במיוחד שהבלוג שלי אף פעם לא היה יותר מדי אנונימי.
אני תוהה לעצמי מי עוד נשאר כאן, נכנסתי לבלוג אחר בלוג ולא הפסקתי לקבל הודעות שגיאה.
לרגעים בכיתי כי נזכרתי, בכיתי קצת מעצב וקצת מנוסטלגיה וקצת מגעגועים - לתקופה, לאנשים, לתחושות...
לרגעים חייכתי כי הבנתי שאני חיה את החיים שלפרקים כתבתי שאני רוצה, חייכתי כי הבנתי שאני ממשיכה להגשים את החלומות שלי
ושיום אחד יש סיכוי סביר שאני באמת אחיה את החיים שאני רוצה. בלי להכנע לתכתיבים, בלי להכנע לבינוניות, עם הרבה חלומות גדולים, אומץ ובן זוג שגורם להכל להיות אפשרי.
קצת התגעגעתי לכתוב. מזמן לא הצלחתי ליצור אפילו פסקה, ועכשיו שאני עומדת בפני הדבר הכי גדול שאי פעם עשיתי וכנראה אעשה בחיי הצורך הזה מתעורר בי שוב. זה צורך שקשה לי להסביר אותו.
לא יודעת אם זה יהיה כאן או בפלטפורמה אחרת, אבל המילים מתחילות להתחבר למשפטים בראש וליצור רעיונות ופסקאות שאני פשוט חייבת להוציא החוצה.
אני חוששת ונרגשת מהעתיד, אך אני כבר לא יכולה לחכות לקפוץ אליו.
כל כך הרבה שנים כתובות כאן, וכשקראתי זה ממש הרגיש לי כמו חיים שלמים, למרות שזה היה רק חלק קטן (אני מקווה...).
איזה אדם אהיה עוד עשר שנים, וכמה מן הילדה הזו שפה עוד יישאר בי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
