סייפווור , (;

" זה לא פייר " .

"זה לא פייר!" צעקתי מחדרי. אהה, שחכתי להציג את עצמי.

אני אורלי, בת 12 מחדרה, מקובלת בחברה, בעלת שיער שחור גולש,

עיניים כחולות, לא רזה, אבל לא שמנה. באמצע, כמו שצריך להיות.

"אורלי, לא אכפת לי מה, היום יום שישי ואת עוזרת לי לבשל, לערוך שולחן,

ואת לא הולכת לכל מיני מסיבות."אמרה אמא שלי. "לאה, מה קרה?"

 מה הצעקות האלו?" אמר אבא שלי. אבא שלי לא ממש אוהב צעקות,

 ובמיוחד לא ריבים. הוא גם לא אוהב שאני ואמא שלי רבות. "רן, בבקשה אל תתערב."

 אמרה אמא שלי לאבא שלי. "טוב ..." אמר אבא שלי והלך לשחק עם אחי הקטן, יואב.

"אמא, כולם הולכים לדאנס מצווה! גם אני רוצה! אפילו דנה וליהי הולכות, ואני אשאר לבד בבית?"

 אמרתי בבכי. "אורלי, אם כולם יקפצו מהגג, גם את תקפצי?" אמרה אמא שלי. אני לא סובלת

 כשהיא אומרת את המשפטי אמא שלה. זה מרתיח אותי. "אמא בבקשה, אני אחזור עד אחד עשרה.

זה לא מאוחר. וחוץ מזה, זה חופש, לא ימים של לימודים!" אמרתי ובאתי לסלון. אמא שלי ראתה שבכיתי.

 "טוב, אבל עד אחד עשרה. את כבר בבית, לא הולכת הביתה-בבית!

 ואם לא, תשכחי ממסיבות. יש לך עוד שבועיים להתחיל כיתה ז'. " אמרה אמא שלי. "יש!!!" צעקתי בליבי.

דנה וליהי (החברות הכי טובות שלי באו אליי, התאפרנו, התלבשתי, ויצאנו. במסיבה הייה כ"כ משעמם.

עד שראיתי אותו. הוא הייה כ"כ יפה. נראה חמוד, חתיך. דנה אמרה לי לגשת אליו

 "תלכי, תנסי. מקסימום לא יצא מזה כלום." הקשבתי לה . היא צדקה. התיישבתי לידו,

 וביקשתי שיביאו לי מיץ תפוזים. (למה מיץ תפוזים מה אני מפגרת? מיץ תפוזים..). 

הוא התחיל לדבר, "הי", "הי" החזרתי לו. "מאיפה את?" שאל, "מחדרה, אני עולה לכיתה ז', ואתה?"

שאלתי אותו. " גם אני עולה לכיתה ז', איך אמרת שקוראים לך?" שאל אותי. "אורלי" עניתי. "לי קוראים ליאור.

 " אמר, והציג את עצמו. "תגידי אורלי, בא לרקוד?" שאל אותי. "בטח, שנייה אני אסיים את המיץ שלי.."

(עוד הפעם את עושה פדיחות לעצמך..). הלכנו לרקוד, הייה כ"כ כייף.

רקדנו עוד מלא ריקודים ביחד, והשתגענו. אבל אז הגיעה השעה 10 וחצי.

" ליאור אני מוכרחה ללכת הביתה, אם לא, לא ירשו לי ללכת למסיבות יותר. מצטערת."

אמרתי, אפילו לא חיכיתי לתשובה ורצתי. רצתי מהר. לא הייה אכפת

לי באותו הזמן מליאור, או מדנה, או מליהי, רציתי רק להגיע הביתה.

אז תפסתי מונית מהר, התיישבתי, "רח' הנשיא 54 בבקשה, מהר."

הגעתי. שילמתי לנהג, והסתכלתי  בשעון. השעה הייתה 10 חמישים וחמש.

נשמתי לרווחה. אבל רצתי בכל מקרה, שאספיק להגיע יותר מוקדם.

חיכיתי למעלית. היא הגיעה, לחצתי על הכפתור בקומה 8 .

"כמה זמן לוקח למעלית הזו לעלות?" שאלתי את עצמי.

הגעתי לקומה. השעה הייתה דקה ל11.

פתחתי את הדלת. ראיתי את אמא שלי ואבא שלי מחכים לי על הספה.

 "מה? הגעתי בזמן." אמרתי בפליאה. אמא שלי הצביעה על השעון. השעה הייתה 12.

 "זה.. זה לא יכול להיות. בשעון שלי רשום שעכשיו 11. " הראתי להם. הם לא האמינו לי..

"אורלי, את מרותקת. לשבועיים" אמרה אמא שלי. "זה אומר, בלי מחשב, בלי טלוויזיה, בלי חברות,

 בלי פלאפון, שיחות חשובות, עוברות דרכי. " הוסיפה אמא שלי וקמה מהספה.

"אני מקווה שזה ברור לך." והלכה לכיוון חדרה. גם אבא שלי הלך איתה,

 אך הוא הביט בי בפרצוף מאוכזב , ורק אז הלך..

"זה לא פייר!" צעקתי. הרגשתי, שזה כבר קרה לי פעם. "לא הייתי צריכה

בכלל ללכת למסיבה המטופשת הזו!" חשבתי בלב. אבל.. החלומות שלי הוכיחו לי,

שזה לא נכון. ומאז, באותו הלילה, הוא מופיע לי בחלום. אני מתעוררת, ומגלה..

שאני רק דמיינתי. אבל ידעתי, שבחיים לא נפגש.

 –לאחר שבועיים-

"אורלי.. קדימה, כבר רבע לשמונה! את תאחרי להסעה!" "זהו זה.

 החטיבה. אני בכיתת אומנויות, דרמה. נו מה לעשות, נולדתי שחקנית. ככה אמא אומרת לפחות."

חשבתי, והתלבשתי. לבשתי סקיני ג'ינס שחור, חולצת בית ספר, אולסטר לבנות עם כוכבים,

התאפרתי, לקחתי את התיק שלי, ויצאתי.

עליתי להסעה, הסתכלתי בדרך. ירדתי, והסתכלתי על הבית ספר החדש שלי.

הלכתי לכיוון הכיתה, וחשבתי מי הייה איתי בכיתה, מה יקרה, ואז נתקלתי במישהו.

 "האא, סליחה." אמר אותו אחד. "לא, אני זו שצריכה להתנצל, לא ראיתי אותך."

הרמתי את פני, וראיתי אותו, זה שפנטזתי עליו שבועיים. ליאור. "היי, מה קורה ליאור?

אתה זוכר אותי נכון?" שאלתי, התביישתי קצת. "בטח שאני זוכר. את אורלי נכון? נו.. מהמסיבה..?"

שאל. "כן! אתה זוכר. רגע, אתה בבית הספר הזה?" שאלתי, וקיוויתי שכן. "כן, אבל אני מחפש את הכיתה שלי,

ז'4 , כיתת אומנויות. פשוט לא הייתי בחיים שלי בבית הספר הזה, רק אתמול עברתי לשכונה הזו."

 אמר. "יש!" צעקתי בלב. "גם אני ז'4 ! בוא, אני אראה לך איפה הכיתה הזו." הלכנו, נכנסנו לכיתה.

אף אחד עדיין לא הגיע. "בא לך לשבת לידי? " שאלתי אותו. "האא.. "

אמר בהיסוס, ולפתע פתאום נכנסה ילדה כ"כ יפה, חשבתי שהיא דוגמנית.

"ליאורי! שמרת לי מקום. אני כ"כ אוהבת אותך." ככה היא אמרה לו, וחיבקה אותו.

הבנתי הכל. הדמעות עלו, המחנק בגרון שאי-אפשר לשלוט עליו. רצתי מחוץ לכיתה.

התיישבתי על הספסל, ואז ליאור בא אלי. "מאיפה הכרת אותה?" שאלתי.

"בדאנס מצווה.. את בדיוק הלכת, ואני והיא נתקלנו אחד בשנייה, בטעות.

" אמר, כולו חרטה. "אוקי, הבנתי. " אמרתי, הפסקתי לבכות. הוא הלך.

 אבל בלב, ידעתי, שהייה לי קשה, לראות אותם כל יום. כל דקה, כל שניה של לימודים. רציתי למות.

והבנתי, שהמוות כבר הגיע, לראות אותם כל יום, כל דקה, וכל שניה, כבר הייה מוות בשבילי....

אגב,