מוצ"ש. כולם ישנים.
כבר שלושה ימים כמעט לא ראיתי חדשות.
מדהים כמה אנחנו נשלטים ע"יי התיקשורת, נדמה כי היא המנהלת האמיתית של העיניינים. מצב הרוח שלנו פעמים רבות נקבע לפי טון הדיבור של הקריין ולאוו דווקא על פי תוכנו, שחוזר על עצמו פעמים רבות.
אז החלטתי לצמצם את הצפייה למינימום, והילד חוגג על הופ.
במקום זרימת "חדשות" אין סופית אני שומעת גלגל"צ או תחנה אהובה אחרת, זה מרים, ונותן אתנחתא למחשבות האינסופיות.
ולרגע רק לרגע ,בזמן שמתנגן לו שיר אני חושבת שאני חייה בעולם של שלום.
אני מצרה על החיילים שנהרגו מעומק ליבי, מי יתן ותיהיה נשמתם צרורה בצרור החיים, והלוואי ויזכו משפחותיהם לסיוע ולנחמה מן השמיים, ומוקירה את הוריהם של אותם גיבורים שנפלו באש חיילנו,שגילו גדלות נפש עצומה, כאשר מחלו ואף חיזקו וחיבקו את החיילים הפוגעים.אשריכם, בדבריכם חיבקתם את כולנו, נתתם כח לכולנו, והלוואי שנדע לתת כח גם לכם לעבור את השכול.
אני יודעת שהשנאה שנוצרת בעולם כלפינו רק מתעבה בכל יום של לחימה. לחימה של אין ברירה, של הצבת גבולות, של ניסיון להקניית בטחון לתושבנו, וחושבת מה יהיה ביום של אחרי אם אמנם הוא יגיע.
לא משנה כמה חמסניקים נהרוג, במלחמה הזאת יצרנו הרבה אוייבים חדשים. הילדים שם לא ישכחו ולא יסלחו, ובבוא היום גם הם יקומו להלחם נגדנו. אם היה סיכוי אי פעם לאיזשהוא שלום הוא בוודאי נטמן מתחת להריסות.
אנחנו, העורף שלנו מוגן יחסית, רק בכח ניסים, שמנווטים את הטילים רחוק מאיתנו לשטחים פתוחים, לכן האהדה בעולם נשמטת מיידנו, מבנה של גן או ביה"ס הרוס שלנו, לעומת ערימת ילדים מדממת שלהם?
אך אם יגמר "בנק הניסים" שלנו? מה יהיה גורלנו? מה אם העולם יפנה נגדנו?
אולי אם נצבור זכויות, נעסוק בחסדים, במעשים טובים, נחזק ונחבק האחד את השני, נחדל ממנהגים רעים, ונאהב- נוכל להגדיל את החשבון ולו במעט.
יום חדש מחר.
עשה שייגמר וייעלם הרוע מן העולם.
עשה סוף טוב למציאות העגומה הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
