מעניין איך מרגיש מי שסער וצעק עד שקט, ושנים אחר כך ניער ממנו את אותו אירוע בזלזול, צחק: כמה אתה מטופש. כולנו מכירים את זה ברמה מסויימת, אבל לא כולנו התנגנו לאנשים באזניים, מבכים את עצמנו ולועגים מאוחר יותר, הופכים מאמיתיים לשקרנים. ברייט אייז (Bright Eyes), הכינוי הנוצץ של הנפש הנוצצת בפשטותה של קונור אוברסט, יודע את התשובה. באלפיים ואחת קרא תיגר מול הממשמש ובא: אל תפחד מלהפוך את העמוד. לכן הוא הפך, ושר את כל מה שהבין. תובנה אחת קבעה לו שורשים.

"Don't Be Frightened of Turning the Page" יצא באלפיים ואחת, שנה אחרי כעס ואבחנה מתוך "התקפי-חום ומראות", והפך להיות הגורם המקשר הפרפראזי של ברייט אייז: יש בו אזכורים ברורים מאוד ליצירות מן העבר, ובעתיד, כך מסתבר עכשיו, יאוזכר גם הוא ממרום נסיונו של אוברסט. שישה שירים, שש תהומות אחרונות לפני הכח שקונור אוברסט מגייס בין כל החריצים שביקר בהם והופך להיות הקונור הבאמת בורק, הלום הודיה ופלא, שקיים עכשיו.

בין תחרות עבור תארי-עצב, ייאוש ממוגבלותו של העולם ותקווה כנה להשתנות, ישנו גם הסיפור הזה: סיפור אהבה תמים, התפתחות מטושטשת של חיבה בעליית-גג עתיקה, שנגלתה משהפכנו את העמוד. אחרי שמספר, ממשיך ברייט אייז ומתאר סיפור שאהב על ספינה ששוטטה בעולם וגילתה - רוויית מראות וסופות - שדבר לא קיים מעבר למפרשיה, ואם כן, ודאי שאלו אינם קבועים: כשהרוח השתוללה והעולם הוטח בדפנות הספינה, רק דבר אחד נותר יציב. לכן את, הוא אומר לה, משתוקק ונוסטלגי: "Oh, You are the Roots that Sleep Beneath My Feet and Hold the Earth in Place".

שנה אחר כך הבחור הקודר בעולם נישא מעלה. העמוד נהפך , הפחד הושל או - טוב יותר - אומץ פנימה, חובק והורגע כמו ילד מבוהל. "Lifted" הוא התבגרות, בטחה, ציניות שנסטרת בכל שורה תחתונה ומתוודה. המילה הזו, "lifted", מופיעה שוב ושוב לאורך האלבום, בין צרות וימים אנמים שמובילים לאובדן מוסר, חוסר תכליתיות משווע ועיניים משועממות, כמעט ולא בורקות. ממפולת למפולת, נשלפת יד בין האבנים ואחריה אדם שלם. הוא מורם, הוא יודע, הוא מאמין.

"You Will. You? Will. You? Will. You? Will.", הוא שם משעשע לשיר ציני ומפוכח שמאזכר את "השורשים" בכיעור כזה גדול, שגורם לתהות לרגע אם עדיף אדם חלש, כמעט רקוב, אך כואב אהבה - אל מול החזק הבוטח, שדורך על אהבת נעורים במגפיים כמעט שובניסטיות, מרוחקות. "האם את אהבת חיי? היינו רק ילדים כשהתנשקנו בעליית הגג... הלוואי שהיינו שם עכשיו, לקח לי זמן להבין על מה הספר ההוא היה". לצערה (ולצערי, שהתרגשתי מההכרזות הרועמות משנת אלפיים), כשאוברסט גדל הוא הבין שבספר ההוא, הדברים התמידיים, אלו שלא נבלעים בכותלי ספינות בחורפים קשים, אינם דומים ללהט אוחר-הילדות מעליית הגג. זה שיר שלועג לכמעט-אהבה-הישנה. אין בה נצחיות ואין בה צורך, וכשישנו, המענה עליו זמין באופן כמעט זנותי: היא תמיד שם, שכובה ונואשת, צורחת - אתה תחזור אליי, אתה תחזור, אתה תחזור.

ביקור באתר האחרון משטף השחזורים: הרצועה השישית והחותמת את היעדרו של הפחד מהפיכת העמוד, הפרפרזאית בעצמה (קרויה על שם "התקפי החום והמראות" שנחוו באלפיים). נפלא לא לפחד, הנהנתי למראה שמו של האי.פי, אלא שאז, כשהעיניים לא ברקו מיופיו של עולם אלא מחסד של רגע, מה שנכתב באמת והושאל לכדי תעתוע היה: "כן, לעולם לא נתנתק מהשלשלאות האלה / חייך הולכים במסלול כמו ספר היסטוריה / אל תפחד להפוך את העמוד / כי הכל זהה / זה תמיד ישאר זהה".

(שירי)

*

יש מוזיקאים התחילו את דרכם המקצועית בביצוע גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. יש מוזיקאים שמשתכרים כמעט אך ורק מביצוע שירים של אחרים. יש מוזיקאים שמקוריותם אינה מוטלת בספק, ויש מוזיקאים שמדי חמש דקות נתבעים על גניבת ליין הגיטרה הזה מהלהקה ההיא, על גניבת מהלך האקורדים הזה מהזמר ההוא, ועוד היד נטויה. יש מוזיקאים שמעתיקים מאחרים, ויש מוזיקאים שמעתיקים מעצמם. לאנדרו בירד (Andrew Bird), סינגר-סונגרייטר משיקגו עם חיבה יתרה למשחקי מילים, יש לפעמים נטייה להתייחס לשירים שהוא כותב כאל סקיצות. הוא יכול לסיים לכתוב אותם, הם אפילו נשמעים כשירים גמורים לכל דבר, אבל אין לדעת מתי הוא יחליט לשלוף אחד מהם, להוסיף מילים, לשפר, לחתוך, להוסיף צבעים, לעטוף באריזה חדשה ומנצנצת ולשחרר את אותה הגברת בשינוי אדרת אל אוויר העולם.

ב-2003 יצא Weather Systems, אלבומו הראשון של בירד מאז עזב את ההרכב שעימו עבד קודם לכן, "Andrew Bird's Bowl of Fire". הרצועה השנייה מתוכו, הנקראת בפשטות "I", היא כנראה השיר האהוב עליי שלו. האדם בעולם המודרני, זרות, ניכור, בדידות - נושאים שמורות לספרות אוהבות לאתר בסיפורים ומבקרי מוזיקה אוהבים לייחס לאלבומי קונספט מסויימים מהעשור הקודם והנוכחי. בחמש שורות בלבד, במינימליזם לא-מאוד-אופייני, בפשטות ראויה לציון, בכנות ובהומור הייחודיים לו, הוא מסכם את את התחושה שניסו רבים לתאר: "אנחנו שומרים על חזות עסוקה, אנחנו מדממים אבנים/ עם המזימות והפלינדרומים שלנו/ כל דבר, רק לא לשמוע את הקול/ שאומר שבסופו של דבר – אנחנו לבד". על המנטרה הסופית חוזר בירד לאורך השיר עד שקולו נבלע.