1/2009
קצה קצהו של בדל תירוץ
אורי הייטנר התלהם בפעם השמונה מאות חמישים וארבע בערך על השמאל הרדיקלי, וביטא דעה אהודה ומקובלת כשסיכם: "מדובר בתופעה חולנית. זוהי פרוורסיה בהתגלמותה". הוא גם ביטא באופן מופלא ומדוייק – ואפילו מרגש – את הסיפור שמספרים לעצמם כמעט כל הישראלים, שמצדיק את כל מה שקורה היום בעזה. אחרי שהוא רומז לבוגדנותם של המפגינים שצעקו בקול ניחר "עזה עזה אל ייאוש - עוד נגמור עם הכיבוש," הוא מסביר:
איזה כיבוש? הרי בהתנתקות מעזה, לפני 3.5 שנים, הקפידה ישראל לסגת עד למילימטר האחרון, לעקור את כל היישובים עד הבית האחרון, לגרש את כל היהודים – החיים והמתים, עד היהודי האחרון, להבטיח שהשטח שיועבר לפלשתינאים יהיה יודנריין, נקי מיהודים, לחלוטין. כל זאת, כדי שלא ישאר קצה קצהו של בדל תירוץ לפלשתינאים לפעול נגדנו בטענת ה"כיבוש".
קצה קצהו של בדל תירוץ.
רן הכהן הסביר בסבלנות בהעוקץ למה הייטנר וכולם זורים לעצמם חול בעיניים. אני מצטט:
יציאתם של חיילי הכובש היא אמנם תנאי הכרחי לסיום הכיבוש, אבל אינה תנאי מספיק לסיומו. ממילא, חיילים ישראלים (ו/או כלי נשקם, כגון מל"טים) שוהים ושולטים באופן קבוע במרחב האווירי ובמרחב הימי של רצועה עזה, המהווים חלק מהותי מן הטריטוריה שלה...
"מבחינת המשפט הבינלאומי 'השליטה האפקטיבית בשטח' היא המבחן לקיום הכיבוש. [...] פינוי המתנחלים לבדו לא יחשב לסיום 'השליטה האפקטיבית' אם הדלתות יוותרו נעולות וישראל תחזיק את המפתח." (אלוף בן, הארץ 9.8.2005). ישראל היא בעלת השליטה האפקטיבית ברצועה, וזאת בדרכים הבאות:
שליטה במעברי היבשה של הרצועה. המעבר היחיד שאינו בשליטה ישראלית (אבל בפיקוח ישראלי) הוא מעבר רפיח אשר בו מותרות כניסתם של "תושבי הרצועה" בלבד (לא של אנשים אחרים, ולא של סחורות). הקביעה מיהו "תושב הרצועה" נתונה בידי ישראל. כל יתר המעברים (לאנשים ולסחורות) נמצאים בשליטה ישראלית מלאה.
מניעת הקמתם של נמל ימי ונמל תעופה שיאפשרו תנועה אל הרצועה וממנה.
(רגע, אתם אומרים, אבל מה אתה רוצה, שניפתח להם את המעברים והם יכניסו עוד נשק?
וזאת בדיוק השאלה שמבהירה שגם אתם יודעים שהכיבוש לא הסתיים, אלא רק שינה את פניו. מישהו יכול לטעון שעזה היא עצמאית?
רן הכהן ממשיך לפרט: )
שליטה קרקעית באמצעות פלישות של כוחות קרקעיים.
השלטת "איזורי חיץ" בתוך הרצועה, שבהם אסורה נוכחות או תנועה של תושבי הרצועה.
שליטה מלאה במרחב האווירי של הרצועה. שליטה מלאה במים הטריטוריאליים של הרצועה.
שליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני (ובכלל זה בהגדרה של מיהו "תושב עזה" לצרכי כניסה ויציאה ממנה).
שליטה במעטפת המכס ובהעברת כספי המיסים עצמם, שישראל גובה עבור הפלסטינים.
שליטה ביכולתה של הרשות הפלסטינית להפעיל סמכויות שלטוניות.
שליטה על הגדה המערבית, שיחד עם רצועת עזה מהווה יחידה טריטוריאלית אחת. מניעת "המעבר הבטוח" בין הרצועה לגדה, המפירה הן את התחייבויותיה של ישראל והן את שלמותם הטריטוריאלית של השטחים הפלסטיניים.
יש להוסיף, שהמצור שמטילה ישראל על הרצועה מאז עליית החמאס מוכיח שהשליטה הישראלית איננה תיאורטית בלבד, אלא שלישראל יש הרצון והכוח לשלוט ברצועה, והיא אף מממשת זאת הלכה למעשה.
סיום כיבוש מחייב שחרור אסירים. למעלה מ-750 מתושבי עזה עדיין כלואים בבתי סוהר ישראליים.
סיום הכיבוש מותנה בהעברה מסודרת של השלטון מהכובש לנכבש. אילו הנסיגה מעזה היתה מתבצעת בהסכם עם הפלסטינים, יכול היה האו"ם לקבוע את הסטטוס של השטח שפונה. אך ישראל בחרה לצאת מהרצועה באופן חד צדדי.
ישראל עצמה שקלה להכריז על היציאה מעזה כעל "סיום הכיבוש", אולם בסופו של דבר הוחלט שלא להכריז על כך ולהסתפק בהכרזה על "סיום האחריות" ... ישראל הרשמית אינה טוענת שההתנתקות הביאה לסיום הכיבוש בעזה.
לא אאריך על המשמעות המשפטית והפוליטית של המשך כיבושה של עזה. יוזכר רק (א) שלאוכלוסיה נכבשת יש זכות חוקית להתנגד באלימות לכיבוש, הן בשטח הכבוש והן בשטחי המדינה הכובשת; ו(ב) שהמדינה הכובשת נושאת באחריות לחייה ולרווחתה של האוכלוסיה הכבושה.
עד כאן הטקסט של רן הכהן, שמסתמך גם על דו"ח של עמותת גישה, שם הדברים מפורטים ומצמררים עוד יותר:
"כשמעריכים את מידת שליטתה של ישראל בעזה, אין לבחון רק את היקף הכוח הצבאי העומד לרשותה, אלא גם את השליטה המנהלית של ישראל על הרצועה שהתבססה במשך ארבעה עשורים של כיבוש. שליטה זו לא הסתיימה עם תוכנית ההתנתקות אלא אף התגברה מאז."
נכון, כשאומרים "יצאנו מעזה", ומשתמשים במילה "יודנריין" יש לזה אפקט חזק. אבל מה היה לנו בעצם?. אחרי ארבעים שנה של "נגב את הטיח, אחמד", הסגנו את הצבא, נעלנו את הגבולות, ו... זהו. אנחנו, כמובן, לא השארנו "קצה קצהו של בדל תירוץ לפלשתינאים לפעול נגדנו בטענת ה"כיבוש". מבחינת הייטנר, והרבה שחושבים כמותו, העובדה שיורים קסאמים היא עוד הוכחה שהפלסטינים לעולם לעולם לעולם לא ישלימו עם קיומנו. בלי קשר לשום דבר שישראל עושה או לא עושה.
יגאל סרנה, כתב על זה במדוייק, ביום הראשון או השני: "כבר בעטנו שם בכל דלת. עופרת יצוקה בעזה".
מקום צפוף מאוד עזה... מיליון וחצי תושבים במחנות של בקתה על בקתה, מערות ומנהרות. בתי חולים מעופשים וסמטאות ללא מוצא. מתקני כליאה עתיקים, מפעלים ששבתו ושדות תות שלא יכלו ליצא פרי. בתי ספר ישנים וטיפות חלב, רצועת חוף צרה וגורדי שחקים שהוקמו בתקווה ששררה לרגע בסינדרלת האבק שתמיד מקווה לטוב עד שנואשת. גיהינום על שפת הים התיכון.
זוהי עזה שאחרי 40 שנות שליטה מלאה נמלטנו ממנה כמו מלבנון. לא בהסכם מדיני אלא בנסיגה צבאית זריזה. בלי להעיף מבט לאחור, פן נזכר בחרפת השליטה הנצלנית. כך יצא ברק מלבנון, כך נחלץ שרון מעזה. שני גנרלים דורסנים, נטולי כל יכולת ניהול מו"מ ויצירת הסכמי שלום סבלניים, מרובי פרטים. כמו בלבנון הובילה אותנו גם נסיגת עזה האילמת אל עידן הטילים. טילי עזה כתזכורת למקום שלא לימדנו אותו דבר זולת ירי, ואחר כך עזבנו אותו לנפשו. ובשתי החזיתות שנסוגנו מהן צבאית, השארנו דלקת תמידית. מחלה שהצבא מוזעק לטפל בה, ובנסותו הוא נוחל שוב ושוב תבוסה מוחצת. כי לעולם לא צומחים שקט ורגיעה מייאוש ומהרג. וגם אם תשטח את עזה כמו את גרניקה או את צ'צ'ניה.
עזה היא רק דוגמה עצובה נוספת, לכך שהייטנר ורוב הישראלים מספרים לעצמם סיפור שטחי ומאמינים לו. בעצם יש נראטיב שלם, של הציונות מאז 1917 ועד היום, סיפור, שהוא בעצם רק חלק מהסיפור של הארץ העצובה הזאת. סיפור שבא להצדיק את מה שאינו ניתן להצדקה. סיפור שאפשר היה לעשות בו פניות נכונות לרוב, אבל כפה על מספריו לעשות את אותן טעויות שוב ושוב ושוב.
סיפור שהוא אקסלוסיבי. סיפור עם חומת ברזל, שלא מאפשר לראות את הדברים מזווית אחרת. אין בו יכולת להתמזל, להשתנות. כל סיפור אחר רק ייחשב לנוטף ארס ולכופר בעיקר. גם אם הוא כולל חלקי אמת, בעיקר אם הוא מספר את הסיפור מנקודת המבט ההפוכה, ואפילו אם הוא מנסה למזג בין הסיפורים.
לקחתי את הדף למטה מ מצביקה בשור. שם בתגובות מצוי גם מאמר שלם של תום שגב שמתחיל כך:
"ב-5 באפריל 1956 הפגיזה ישראל את השוק במרכז העיר עזה. בהתקפה נהרגו כ-50 אזרחים, בהם נשים וילדים. שר החוץ משה שרת סבר שהיתה זו פעולה "פראית ומטומטמת". דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, והרמטכ"ל משה דיין האמינו שנשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, מבקש לחסל את ישראל ועל כן יש להפיל את משטרו.
הם האמינו שנאצר יופל כתוצאה מתבוסה במלחמה מקפת. על כן הובילו מדיניות שנועדה להביא להחרפת המתיחות והידרדרות הדרגתית, עד מלחמה. שרת האמין שיש סיכוי להידבר עם נאצר. העימות בין בן-גוריון רב העוצמה לבין שרת החלש נמנה עם הסיפורים הדרמטיים ביותר בתולדות המדינה. הוא כלול בספר שהעמותה למורשת משה שרת פירסמה ימים אחדים לפני שצה"ל תקף השבוע את עזה ("שוחר שלום", בעריכת יעקב ורנה שרת). הניסיון להפיל את נאצר מצטייר מהספר כמו הניסיון לחסל את שלטון החמאס."
כאמור, קצה קצהו של בדל תירוץ.
|