דני אמיר - הזיות של אוטופיסט

אורי הייטנר התלהם בפעם השמונה מאות חמישים וארבע בערך על השמאל הרדיקלי, וביטא דעה אהודה ומקובלת כשסיכם:  "מדובר בתופעה חולנית. זוהי פרוורסיה בהתגלמותה". הוא גם ביטא באופן מופלא ומדוייק – ואפילו מרגש – את הסיפור שמספרים לעצמם כמעט כל הישראלים, שמצדיק את כל מה שקורה היום בעזה. אחרי שהוא רומז לבוגדנותם של המפגינים שצעקו בקול ניחר "עזה עזה אל ייאוש - עוד נגמור עם הכיבוש," הוא מסביר:

איזה כיבוש? הרי בהתנתקות מעזה, לפני 3.5 שנים, הקפידה ישראל לסגת עד למילימטר האחרון, לעקור את כל היישובים עד הבית האחרון, לגרש את כל היהודים – החיים והמתים, עד היהודי האחרון, להבטיח שהשטח שיועבר לפלשתינאים יהיה יודנריין, נקי מיהודים, לחלוטין. כל זאת, כדי שלא ישאר קצה קצהו של בדל תירוץ לפלשתינאים לפעול נגדנו בטענת ה"כיבוש".

קצה קצהו של בדל תירוץ.

רן הכהן הסביר בסבלנות בהעוקץ למה הייטנר וכולם זורים לעצמם חול בעיניים. אני מצטט:

יציאתם של חיילי הכובש היא אמנם תנאי הכרחי לסיום הכיבוש, אבל אינה תנאי מספיק לסיומו. ממילא, חיילים ישראלים (ו/או כלי נשקם, כגון מל"טים) שוהים ושולטים באופן קבוע במרחב האווירי ובמרחב הימי של רצועה עזה, המהווים חלק מהותי מן הטריטוריה שלה...

"מבחינת המשפט הבינלאומי 'השליטה האפקטיבית בשטח' היא המבחן לקיום הכיבוש. [...] פינוי המתנחלים לבדו לא יחשב לסיום 'השליטה האפקטיבית' אם הדלתות יוותרו נעולות וישראל תחזיק את המפתח." (אלוף בן, הארץ 9.8.2005). ישראל היא בעלת השליטה האפקטיבית ברצועה, וזאת בדרכים הבאות:

שליטה במעברי היבשה של הרצועה. המעבר היחיד שאינו בשליטה ישראלית (אבל בפיקוח ישראלי) הוא מעבר רפיח אשר בו מותרות כניסתם של "תושבי הרצועה" בלבד (לא של אנשים אחרים, ולא של סחורות). הקביעה מיהו "תושב הרצועה" נתונה בידי ישראל. כל יתר המעברים (לאנשים ולסחורות) נמצאים בשליטה ישראלית מלאה.

מניעת הקמתם של נמל ימי ונמל תעופה שיאפשרו תנועה אל הרצועה וממנה.

(רגע, אתם אומרים, אבל מה אתה רוצה, שניפתח להם את המעברים והם יכניסו עוד נשק?

וזאת בדיוק השאלה שמבהירה שגם אתם יודעים שהכיבוש לא הסתיים, אלא רק שינה את פניו. מישהו יכול לטעון שעזה היא עצמאית?

רן הכהן ממשיך לפרט:   )

שליטה קרקעית באמצעות פלישות של כוחות קרקעיים.

השלטת "איזורי חיץ" בתוך הרצועה, שבהם אסורה נוכחות או תנועה של תושבי הרצועה.

שליטה מלאה במרחב האווירי של הרצועה. שליטה מלאה במים הטריטוריאליים של הרצועה.

שליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני (ובכלל זה בהגדרה של מיהו "תושב עזה" לצרכי כניסה ויציאה ממנה).

שליטה במעטפת המכס ובהעברת כספי המיסים עצמם, שישראל גובה עבור הפלסטינים.

שליטה ביכולתה של הרשות הפלסטינית להפעיל סמכויות שלטוניות.

שליטה על הגדה המערבית, שיחד עם רצועת עזה מהווה יחידה טריטוריאלית אחת. מניעת "המעבר הבטוח" בין הרצועה לגדה, המפירה הן את התחייבויותיה של ישראל והן את שלמותם הטריטוריאלית של השטחים הפלסטיניים.

יש להוסיף, שהמצור שמטילה ישראל על הרצועה מאז עליית החמאס מוכיח שהשליטה הישראלית איננה תיאורטית בלבד, אלא שלישראל יש הרצון והכוח לשלוט ברצועה, והיא אף מממשת זאת הלכה למעשה.

סיום כיבוש מחייב שחרור אסירים. למעלה מ-750 מתושבי עזה עדיין כלואים בבתי סוהר ישראליים.

סיום הכיבוש מותנה בהעברה מסודרת של השלטון מהכובש לנכבש. אילו הנסיגה מעזה היתה מתבצעת בהסכם עם הפלסטינים, יכול היה האו"ם לקבוע את הסטטוס של השטח שפונה. אך ישראל בחרה לצאת מהרצועה באופן חד צדדי.

ישראל עצמה שקלה להכריז על היציאה מעזה כעל "סיום הכיבוש", אולם בסופו של דבר הוחלט שלא להכריז על כך ולהסתפק בהכרזה על "סיום האחריות" ... ישראל הרשמית אינה טוענת שההתנתקות הביאה לסיום הכיבוש בעזה.

לא אאריך על המשמעות המשפטית והפוליטית של המשך כיבושה של עזה. יוזכר רק (א) שלאוכלוסיה נכבשת יש זכות חוקית להתנגד באלימות לכיבוש, הן בשטח הכבוש והן בשטחי המדינה הכובשת; ו(ב) שהמדינה הכובשת נושאת באחריות לחייה ולרווחתה של האוכלוסיה הכבושה.

עד כאן הטקסט של רן הכהן, שמסתמך גם על דו"ח של עמותת גישה, שם הדברים מפורטים ומצמררים עוד יותר:

"כשמעריכים את מידת שליטתה של ישראל בעזה, אין לבחון רק את היקף הכוח הצבאי העומד לרשותה, אלא גם את השליטה המנהלית של ישראל על הרצועה שהתבססה במשך ארבעה עשורים של כיבוש. שליטה זו לא הסתיימה עם תוכנית ההתנתקות אלא אף התגברה מאז."