1/2009
אמת, אמונה, אמנות
יומיים אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, ושלחתי לינקים לכל מיני מכרים וחברים במערכות חדשות, הטלפון צלצל.
"שלום, כאן שירה, התחקירנית של יעל דן, היינו רוצים שתתראיין היום בתוכנית שלנו."
טוב, ידעתי שזה פוסט חזק, אבל גלי צה"ל? יראיינו סרבן על שטיפת המוח והעיוותים של דובר צה"ל? לא הייתי בטוח שאני בכלל מוכן, והיססתי.
"אתה דני אמיר המוסיקאי, נכון?"
מיד החלפתי את הכובע הוירטואלי, אבל זה עדיין נשמע לי מופרך, על גבול המדע הבדיוני. מכל התחנות רק גל"צ וגלגל"צ מחרימות אותי באופן מוחלט. על מה רוצים לדבר איתי? על השיר שכתבתי על טלי פחימה או על הילדה שנולדה במחסום? מאד מוזר.
"גיא מרוז מארגן פסטיבל של נגני רחוב, וקראתי איפשהו שניגנת במנהרות המטרו בפריז, זה נכון? בטח יש לך כמה סיפורים נחמדים."
זרקה אותי הרבה שנים לאחור. הייתי בן 21, ניגנתי דילן, וניל יאנג וקרוסבי סטיל ונאש, וג'ון לנון ושירים מוודסטוק. הייתי מוצא לי מנהרה עם אקוסטיקה טובה, ומעביר שם את כל היום. היה שיר אחד של דילן עם עשרה בתים (billy), שלפעמים הייתי מנגן בלופ. והיתה האשה ההיא, הצרפתיה המהודרת שהיה ברור שהיא מאכילה חתולים ברחוב, ושתמיד היתה נותנת לי חמישה פרנק, עד שהייתי חושב לעצמי - אני עוד חתול רחוב שהיא מאכילה. נזכרתי שלפני כמה זמן, בגלל המצב הכלכלי, חשבתי אפילו לצאת כאן לרחוב עם גיטרה ולהביא הביתה כמה שקלים. ועל כך שמאז, בטח החזרתי לכל נגני הרחוב שפגשתי את כל מעט הכסף שהרווחתי באותה תקופה פלוס ריבית, כי ככה זה. כמו שאני מתקשה לא לעצור לטרמפיסטים, זכר לכל השנים שהייתי תלוי בחסדי נהגים. דווקא היו לי סיפורים "נחמדים" לספר.
אבל, שיט, תחנת רדיו הכיבוש! לעזור להם ככה לחזור לשיגרה, בלי להזכיר את מה שהרגע התרחש בעזה?
הסכמתי לדבר, אבל החלטתי שבאיזשהוא שלב, אני אספר על שיר של גרהאם נאש מאותם ימים, שיר שנקרא Oh Camil, ומספר על חייל שהתפכח והפך לסרבן.
הנה הטקסט:
Oh Camil, tell me how do you feel?
You fought for your country for God and for war
, now your heart tells you that can't be real.
So you tell me your story from beginning to end
all the blood and the guts and the gore
will you tell all the people 'bout the people you killed,
not for God,
but for country and war?
Oh! Camil, tell me what did you mother say,
when you left those people out in the fields,
rotting along with the hay? Did you show her your medals?
Did you show her your guns?
Did you show her the ears that you wore?
Did you show her a picture of the people you killed not for God,
but for country and war
?
Oh! Camil, tell me why are you in this place?
When you stood up for justice your country replied by throwing it back in your face.
When you tell me your story are you making amends
for all of the hatred you saw?
Will you tell all the people about the people that cry out
for God
not for country or war?
היתה רק בעיה אחת קטנה עם הסיפור הזה. אני לא באמת משוכנע ששרתי את השיר הזה אז, במטרו. יכול מאד להיות ששרתי שירים אחרים, דומים, אבל את הספציפי הזה, אני לא מוכן להישבע ששרתי שם. שטויות, אמרתי לעצמי, אם בילי הולידיי שיכתבה את הסיפור שלה במעט, גם לי מותר. זה מספיק חשוב, וזה לא עד כדי כך רחוק מהאמת.
רגע לפני שעליתי לשידור, התכנסתי פנימה לעצמי, וביקשתי מהקב"ה שיעזור לי לעבור את הראיון הזה בשלום. התשובה הגיעה מיידית: "סבבה, אבל תדבר רק אמת. יש לך שיר שבו אתה אומר: 'צדק אחפש, ואמת אדבר, לעולם, לעולם לא עוד אשקר'. תהיה נאמן לאמת ורק לאמת, ויהיה בסדר."
הסיפור עף. לא היה לי זמן לתכנן משהו אחר, ובסופו של עניין, סיפרתי סיפורים "נחמדים" ותרמתי את חלקי ל"חזרה לשגרה". ככה זה.
ותשמעו, אני חייב שוב להפנות אתכם לבלוג של אייל ניב. לא הכרתי את הבלוג הזה לפני המלחמה, אבל אני חייב להוריד את הכובע בפני האיש הזה, שיודע למצוא את כל הנתונים החשובים ברשת ולשים אותם בהקשר הנכון. הפוסט האחרון שלו מביא סקר של אלקודס, שמנסה לברר מה הפלסטינים רוצים, מה ההעדפות הפוליטיות שלהם, מה העמדה שלהם, לגבי הסכם שלום עם ישראל, לגבי ירי הרקטות (67 אחוזים מתנגדים להמשך הירי), ולגבי אי הכרת חמאס בישראל (59 אחוזים חושבים שחמאס צריך להכיר בישראל). כדאי מאד לגשת ולראות בעצמכם. כמו תמיד, אנחנו מולעטים בדיס-אינפורמציה, כך שרוב הישראלים יודעים מה מתרחש יודעים מה מתרחש בלב הפלסטינים פנימה, וכרגיל במחוזותינו, מעטים באמת שואלים את הכלה עצמה מה רצונה.
הרבה אנשים מדברים על אמנת חמאס, ואני חייב להודות שיש לי תחושת דה-ז'ה-וו all over again. היינו כבר בסיפור הזה עם האמנה הפלסטינית. היא נכתבה בשנת 1964, והיתה הקלף החזק במשך שנים בכל טענות הימין והמרכז והשמאל הציוני כנגד אלה שהציעו מו"מ עם אש"ף. מאז שהתחלתי לעקוב אחרי הפוליטיקה הפנים-פלסטינית, בסוף שנות השבעים, התהליך היה ברור. במהלך שנות השבעים ושנות השמונים המוקדמות, כבר נשמעו קולות בתוך אש"ף שאמרו שזאת טעות לא להכיר בישראל. ככל שהתנועה התחזקה וקיבלה לגיטימיות בינלאומית הקולות האלה הלכו וגברו. כבר ב-82 אש"ף אימץ יוזמות - בעיקר סובייטיות - שדיברו במפורש על פתרון של שתי מדינות. בהמשך באו אינסוף הצהרות והחלטות שלמעשה עמדו בסתירה לאמנה בנקודה הזאת, אבל בישראל עדיין התעקשו להתעלם מכל זה, ודרשו את ביטול האמנה.
גם חמאס עובר תהליך דומה, וכבר קראתי - לא בעיתונות הישראלית חלילה - על כך שחלק מאנשי חמאס אומרים שהאמנה שלהם כבר מיושנת - היא נכתבה לפני 21 שנה. בפועל, לפי העיקרון של "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" גם חמאס היא תנועה פרגמטית. לא חסרות הצהרות של ראשיה שעומדות כבר בסתירה ברורה או משתמעת לאמנה.
למה הדבר דומה: לכך שהפלסטינים לא יסכימו לדבר עם הליכוד עד שאלה ישנו את המסמך ההיסטורי של הקמת חירות הקורא ל"שיחרור המולדת כולה", ישנו את מילות השיר "שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן" או יורידו כבר את סמל האצ"ל - רובה על כל א"י, המתנוסס עד היום בכניסה למצודת זאב.
*****
קראתי הרבה עדויות עצובות מהמלחמה בעזה, וראיתי הרבה תמונות קשות. משום מה, דווקא הצילום הזה של אלכס ליבק, בלי תמרות עשן, בלי הריסות, גרם לי לעצב אינסופי. הוא צולם במחסום ארז, בינואר 2009.
היתה רק בעיה אחת קטנה עם הסיפור הזה. אני לא באמת משוכנע ששרתי את השיר הזה אז, במטרו. יכול מאד להיות ששרתי שירים אחרים, דומים, אבל את הספציפי הזה, אני לא מוכן להישבע ששרתי שם. שטויות, אמרתי לעצמי, אם בילי הולידיי שיכתבה את הסיפור שלה במעט, גם לי מותר. זה מספיק חשוב, וזה לא עד כדי כך רחוק מהאמת.
רגע לפני שעליתי לשידור, התכנסתי פנימה לעצמי, וביקשתי מהקב"ה שיעזור לי לעבור את הראיון הזה בשלום. התשובה הגיעה מיידית: "סבבה, אבל תדבר רק אמת. יש לך שיר שבו אתה אומר: 'צדק אחפש, ואמת אדבר, לעולם, לעולם לא עוד אשקר'. תהיה נאמן לאמת ורק לאמת, ויהיה בסדר."
הסיפור עף.
לא היה לי זמן לתכנן משהו אחר, ובסופו של עניין, סיפרתי סיפורים "נחמדים" ותרמתי את חלקי ל"חזרה לשגרה".
ככה זה.
********
ותשמעו, אני חייב שוב להפנות אתכם לבלוג של אייל ניב. לא הכרתי את הבלוג הזה לפני המלחמה, אבל אני חייב להוריד את הכובע הוירטואלי שלי בפני האיש הזה, שיודע למצוא את כל הנתונים החשובים ברשת ולשים אותם בהקשר הנכון.
הפוסט האחרון שלו מביא סקר של אלקודס, שמנסה לברר מה הפלסטינים רוצים, מה ההעדפות הפוליטיות שלהם, מה העמדה שלהם לגבי ירי הרקטות (67 אחוזים מתנגדים להמשך הירי), ולגבי אי-הכרת חמאס בישראל (59 אחוזים חושבים שחמאס צריך להכיר בישראל). כדאי מאד לגשת ולראות בעצמכם. כמו תמיד, אנחנו מולעטים בדיס-אינפורמציה, כך שרוב הישראלים משוכנעים שהם יודעים מה מתרחש בלב הפלסטינים פנימה, וכרגיל במחוזותינו, מעטים באמת שואלים את הכלה עצמה מה רצונה.
הרבה אנשים מדברים על אמנת חמאס, ואני חייב להודות שיש לי תחושת דה-ז'ה-וו all over again. היינו כבר בסיפור הזה עם האמנה הפלסטינית. היא נכתבה בשנת 1964, והיתה הקלף החזק במשך שנים בכל טענות הימין והמרכז והשמאל הציוני כנגד אלה שהציעו מו"מ עם אש"ף. מאז שהתחלתי לעקוב אחרי הפוליטיקה הפנים-פלסטינית, בסוף שנות השבעים, התהליך היה ברור. במהלך שנות השבעים ושנות השמונים המוקדמות, כבר נשמעו קולות בתוך אש"ף שאמרו שזאת טעות לא להכיר בישראל. ככל שהתנועה התחזקה וקיבלה לגיטימיות בינלאומית הקולות האלה הלכו וגברו. כבר ב-82 אש"ף אימץ יוזמות - בעיקר סובייטיות - שדיברו במפורש על פתרון של שתי מדינות. בהמשך באו אינסוף הצהרות והחלטות שלמעשה עמדו בסתירה לאמנה בנקודה הזאת, אבל בישראל עדיין התעקשו להתעלם מכל זה, ודרשו את ביטול האמנה.
גם חמאס עובר תהליך דומה, וכבר קראתי - לא בעיתונות הישראלית חלילה - על כך שחלק מאנשי חמאס אומרים שהאמנה שלהם כבר מיושנת - היא נכתבה לפני 21 שנה. בפועל, לפי העיקרון של "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" גם חמאס היא תנועה פרגמטית. לא חסרות הצהרות של ראשיה שעומדות כבר בסתירה ברורה או משתמעת לאמנה.
למה הדבר דומה: לכך שהפלסטינים לא יסכימו לדבר עם הליכוד עד שאלה ישנו את המסמך ההיסטורי של הקמת חירות הקורא ל"שיחרור המולדת כולה", ישנו את מילות השיר "שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן" או יורידו כבר את סמל האצ"ל - רובה על כל א"י, המתנוסס עד היום בכניסה למצודת זאב.
*****
קראתי הרבה עדויות עצובות מהמלחמה בעזה, וראיתי הרבה תמונות קשות. משום מה, דווקא הצילום הזה של אלכס ליבק, בלי תמרות עשן, בלי הריסות, גרם לי לעצב אינסופי. הוא צולם במחסום ארז, בינואר 2009.
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
