דני אמיר - הזיות של אוטופיסט

לכבוד יום האשה הבינלאומי אני אשתף אתכם במעט, מעט מאד, חוויות שלי מהפמיניסטית שהכי השפיעה עלי: אמא שלי הטובה.

אין כאלה בני אדם, או בנות חווה, באמת. לזכות באמא כזאת זה כמו לזכות בלוטו, בפרס הגדול, רק בלי כל הזוועות שבאות עם זה.

עוד לפני מתנות הפמיניזם, אמא חילקה לי אינסוף מתנות: בעוד שלושת האחים הגדולים שלי העניקו לי את האהבה לרוק'נ'רול, הנטייה שלהם למוסיקה היתה הד לתשוקה הבוערת שלה. בזמן שהאחים חינכוני לביטלס וסטונס ודורז והנדריקס ודילן, אמא שלחה אותי ללמוד פסנתר, היתה שרה לי שירים משנות השלושים והארבעים,  ודי היה לראות את הפנים שלה כשהקשיבה לקונצ'רטו לפסנתר של מוצרט, או לאחת האריות מהאופרות האהובות עליה, כדי שאפנים, בגיל מאד צעיר, שיש כאן משהו שרגשית פועל עליה הרבה יותר חזק ממילים.

ומילים, כן, מילים. היא העניקה לי את האנגלית, כשפת אם נוספת, ואת האהבה לסיפורים ולשירים. אני יודע כשאני קורא וממציא סיפורים לילדים שלי, אני רק מעביר הלאה את המתנה העצומה שקיבלתי ממנה, את השעות על גבי שעות בהן היתה קוראת לי סיפורים . למדתי קרוא וכתוב בשתי השפות עוד לפני גיל שבע - וגם כשכבר בלעתי ספרים כמו דרדק-תולעים - היא המשיכה לשמח אותי ולקרוא לי סיפורים - בעיקר מהמיתולוגיה היוונית, אבל לא רק - לפני השינה.

(אבא שלי עד היום מתחרט שהוא לא דיבר איתי גרמנית, וכך היה מעביר את אהבת אמו לשפה הזאת, ולקנון הספרותי המדהים בגרמנית. אבל אלה היו שנים שבהן לא לימדו ילדים קטנים גרמנית).

ובכל זאת, בהקשר של יום האשה, ומעבר לאהבה העצומה שהיא הרעיפה עלי - ועדיין מרעיפה - ולשתי המתנות האלה שעיצבו אותי - קיבלתי ממנה שני שיעורים עצומים בפועל: החינוך הרב שנתי של אבא שלי, וההתעקשות שלה להמשיך ללמוד גם כשגידלה ארבעה ילדים. נתחיל עם החלק השני: כשהייתי בן עשר, אמא הלכה ללמוד ספרות השוואתית, ועל הדרך, גם התמחתה בסמיוטיקה, והיתה משתפת אותי באופן קבוע בתובנות החדשות שלה. ממנה - גם מאבא, אבל בעיקר ממנה - למדתי איך לקרוא טקסט בעין ביקורתית, לגלות מה אין בו, מה משתמע ממנו, מה הן הנחות היסוד החבויות בו - כשלעיתים תכופות, מדובר היה בהדרה של נשים או בסטריוטיפיזציה שלהן.

במקביל, היא תפקדה בתור נודניקית חסרת תקנה כשזה הגיע לחינוך של אבא שלי. החלק המעשי היה קל, יחסית, ולמרות שבשנות השישים והשבעים בקושי שמעו על פמיניזם בארץ, הוא הסכים - או שלא נותרה לו ברירה - ומטלות הבית חולקו באופן שוויוני יותר מאשר בכל בית אחר בו ביקרתי. בחלק התיאורטי, היא גם היתה קשה איתו. כמהפכן, היא חיכתה לו בפינה עם מערוך - סליחה על הדימוי - בכל פעם שהוא הפליג בדיבורי מעמד הפועלים המתקומם ושכח את הדיכוי היומיומי של האשה גם בין המהפכנים עצמם.

מבחינת אמי, הקפיטליזם והמלחמות הם האבא והאבא של דיכוי הנשים. הקפטיליזם מוביל לדיכוי הכלכלי, והמלחמות לדיכוי המוחלט, הכוחני עוד יותר. הפמיניזם שלה תמיד היה חלק מהתמונה הכללית, וממנה למדתי שאם ערבים, למשל, מופלים לרעה, האשה הערבייה סובלת יותר, ואם לעניים קשה - לאשה הענייה קשה עוד יותר.

אני תמיד גאה במיוחד גם בכך שכשהיתה חברת מפלגה, ואחד המנהיגים (שברבות הימים הלך ימינה והפך לשר בישראל) ניסה להסביר שפצצת המימן הסובייטית היא פצצה למען השלום - היא הציעה לו ללכת להזדיין. כמעט במילים אלה ממש.

לזכות שני ההורים שלי אני זוקף את העובדה שלאורך כל הילדות שלי פגשתי נשים חזקות וחכמות שהגיעו אלינו הביתה. נשים מודעות לעצמן ולכוח שלהן לעשות שינוי במעגלים הקרובים והרחוקים יותר. מכיוון שחלקן היו לסביות - אבל לא רק מהסיבה הזאת - החינוך שקיבלתי היה גיי-פרנדלי, שנים לפני שהעזו לדבר על זה בקול רם. עד היום, בגיל 81, אמא לא מוותרת: היא ממשיכה לעבוד - היא אחת המתרגמות והעורכות באנגלית הכי מוערכות בארץ - והיא מתנדבת כשהיא יכולה לסייע ל"קו לעובד" - (בראשות חנה זוהר המדהימה).

כבר יותר מעשור שבכל יום ראשון, מגיעים אליה חלק מהנכדים. המנהג הזה התחיל כשהיו קטנים, והם פשוט מסרבים להפסיק אותו. ביום ההולדת השמונים של אמא, בת-אחיה, שגרה בפריז, סיפרה שאמא היא הרול-מודל שלה: אשה שלא ויתרה על כלום - לא על ההנאה שבגידול ילדים ומשפחה, לא על הסיפוק שבהגשמה עצמית, ולא על הצורך לפעול לשינוי חברתי. 

לפני כמה חודשים, הזמנתי אותה לדבר בפני חברים שלי, בירקון 70, כחלק מהסדרה "הורים של". הנושא שלה היה - "האם נשים הן גם בני אדם", ולמרות שהרגשתי שהיא לא היתה בשיאה - ראיתי בעיניים של הנוכחים שכולם רואים איזו אשה מדהימה גידלתי לי בבית...

זאת אמא, על קצה המזלג. בעצם, היא הרבה יותר מגניבה, אבל אם ארצה לדייק עוד יותר, הפוסט הזה יהיה ארוך כמניין שנותיה.

                                  עם שלושת האחים הגדולים שלי, 1956, בערך.

******

וכנראה שזה לא במקרה בכלל, שהבן הכי קטן שלי, בינתיים, אדם, נכד לפמיניסטית, ובן של שני פמיניסטים, נולד ב-8 במרץ, יום האשה הבינלאומי. הבוקר כשהוא התעורר, הבית כבר היה מלא בלונים, והרבה לפני השעה תשע בבוקר, כבר קיבלנו כאן מנת מתיקות עצומה ושמחה גדולה. אדם בן שלוש היום, ואם הייתם רואים את כמות האהבה שאחיו הגדול בן החמש כבר הספיק להרעיף עליו, הייתם מתרגשים לא פחות ממני.