דני אמיר - הזיות של אוטופיסט

בת ים, 1968, כיתה ב' בביה"ס ע"ש עגנון.
"היא לא תאהב את התשובה שלי בכלל, היא תתפוצץ מכעס", העזתי להתנבא בלחישה.

"איך אתה יודע?" שאל יובל שישב לידי.

"אני פשוט יודע". התור שלי התקרב.
גילה רצתה להיות אחות. יואב רצה להיות כבאי. מיכל רצתה להיות רופאה. ישראל, מוטי, אבי ושני היוסים רצו להיות טייסים. באותן שנים, מיד אחרי הניצחון הענק במלחמת ששת הימים, כמעט כל הבנים רצו להיות טייסים.
"ואתה, דני?", שאלה המורה צביה.

"נביא", אמרתי. "אני רוצה להיות נביא".

"אתה רוצה להיות נביא כשתהיה גדול? זה בכלל לא מקצוע".

"אני יודע", עניתי. "זה ייעוד. או כמו שאומרים באנגלית vocation".
הדבר היחיד שהמורה צביה שנאה יותר מהתחכמויות שלי היה שהשתמשתי במילים באנגלית שהיא לא הבינה.
"וממתי אתה יודע שאתה רוצה להיות נביא? זה משהו חדש?".
קשה היה לפספס את העוקצנות והלגלוג.
"זה מאז שפגשתי את הזקן המוזר הזה ברחוב. היה לו זקן לבן ארוך והוא הניח את שתי הידיים שלו על הראש שלי. תוך שנייה היינו מאה מטרים מעל בניין העירייה. האמפי נראה כמו נקודה ירוקה קטנה ליד הים הגדול. הוא אמר שהוא אליהו הנביא, ושאסור לי להתייאש אם לא יבינו אותי בהתחלה... או בהמשך... או בסוף, כי יהוה חושב שאני מתאים לתפקיד".
המורה צביה היתה דתיה. הגיית שם המפורש גזרה לה את המוח בו במקום, והיא העיפה אותי למנהלת. אפילו לא הספקתי להגניב ליובל חיוך של "אמרתי לך".
***
תל אביב, 1975, רחוב קינג ג'ורג.
שבע השנים הבאות היו המאושרות בחיי, אבל כל דבר טוב מגיע לקיצו. הייתי בקינג ג'ורג', יחד עם כמה חברים מחכה לתאונה שידעתי שתתרחש – בין משאית של ריי-בנד לטרנזיט של חברת החשמל. עמדתי בדיוק במקום אליו ידעתי שיישפכו 38 זוגות משקפי-שמש מאגניבים כשמצאתי את עצמי שוב עם אותו זקן קצת מעל כל-בו שלום.
"בוקר טוב אליהו", אמרתי לו. "מה הפעם?".

"חדשות פחות טובות מבחינתך", הוא אמר. "זה בעצם שימוע לפני פיטורין".

"אתם רוצים לפטר אותי? מה עשיתי לא בסדר?".

"אתה לא משתמש בכוחות שנתנו לך למטרות הנכונות".

"מה?!" הזדעקתי. "אתה יודע כמה אושר אני גורם לאנשים? בדיוק עמדתי לספק משקפי שמש לכל הכיתה שלי".

"כן", הוא חייך, "אבל לא חיפשנו מישהו שיצ'פר את החבר'ה שלו, אלא נביא קצת יותר רציני, טיפוס עם מודעות לאומית קצת יותר מפותחת. הקב"ה קיווה שתמנע את מלחמת יום הכיפורים, ובמקום זה אתה מתעסק בשטויות כמו השאלות במבחן בהיסטוריה. בעצם ההחלטה כבר התקבלה. איבדת את זה, נחפש נביא אחר".

התחלתי לבכות. "אתם לא יכולים לעשות לי את זה!"

"אלוהים נתן ואלוהים לקח".

"אבל זאת כל הזהות שלי! ואני רק ילד, איך רציתם שאני כבר אתעסק בלמנוע מלחמות?"

אליהו שתק.

"אולי בכל זאת אני יכול להיות נביא... לאומי?"

אליהו צחק.

ניסיתי כיוון שונה: "רגע, אם זה שימוע לפני פיטורים, אתה אמור להודיע לי עליו כמה ימים מראש, לפרט את הטענות כדי שאני אוכל להתייחס אליהן ברצינות. זה לא קורה! שיט, אמור להיות איתי עו"ד אם אני רוצה, ואתה אמור לשמוע אותי בתום לב ולא להחליט מראש מה שהחלטת!".

עכשיו אליהו חייך: "אצלנו, שימוע זה משהו קצת אחר. אתה מקדים את זמנך. להתראות ילד".

שוב הייתי בקינג ג'ורג. כולם סביבי עטו משקפי שמש ונראו כמו חייזרים. כבר לא יכולתי לנחש מראש לאן יבעטו פנדלים, או להוליך את כולם למקומות שבהם הדברים הכי מוזרים ומעניינים התרחשו. סתם ילד רגיל.

***

לא ויתרתי.

פירקתי את כל החבילה למונחים הגיוניים.

מה נביא צריך? מאז חורבן בית המקדש הנבואה ניתנה לשוטים כך שיש לי את רוב הכישורים הנדרשים.

מה עוד?

דימיתי את עצמי לסוג של סטלונה ברוקי אחד, מתאמן במשך שעות בלהיות נביא.

קראתי על כל אחד ואחד מהנביאים, שקעתי בנוסטרדמוס, חקרתי אסטרולוגיה, עשיתי ניסויים באלכימיה...

למדתי הרבה אבל... נו, ידעתי שזה לא זה. או שיש לך את זה או שלא.

אחרי שנה התחלתי להתפלל,

ביקשתי מאליהו שייתן לי עוד הזדמנות.איתו דיברתי במילים גבוהות אבל לעצמי אמרתי: סעעמק, שיהיה גם נביא לאומי. משעמם פחד, אבל יאללה, שיהיה.

***

תפילות נענות. לא תמיד בדיוק כמו שמדמיינים.

"Here's the deal", אליהו אמר לי.

הפעם זה היה בלילה.

"אין לי סמכות להחזיר לך את הכוחות שלך, אבל אם תתאמן חלק מהם יחזרו עם הזמן. אתם בנויים עם היכולת לנבא אבל לא יודעים לעשות בה שימוש. לא משנה, תקשיב: כדי להיות נביא 'לאומי' לא צריך כוחות. זה כל הסיפור. אפשר ללמוד לעשות את זה על יבש. כמה עקרונות פשוטים בסגנון "לעולם לעולם לעולם אל תאמין לדובר צה"ל" ו"כל מבצע צבאי שמדינת ישראל יוזמת יהפוך בשלב כלשהו לפיאסקו". זה לא הרבה יותר מסובך מזה, רוצה או לא?"

***

מזל שלא הסכמתי.

אני חושב כמה הייתי משתעמם אם הייתי הולך במסלול הזה.

וכמה תסכול היה מצטבר בי.

(פורסם גם במג-נט)