יש אנשים, לא עלינו, שמתלבטים בשאלות שנאה אפלות. את מי הם שונאים יותר, את אברי גלעד
או את עירית לינור, את מכבי ת"א או את בית"ר ירושלים, את עמירה הס או את
גדעון לוי. אין לי - ולא יהיה לי לעולם - חלק ונחלה עם שכאלה. מאז ומתמיד
מצאתי את עצמי מתלבט בשאלות הגדולות של האהבה: את מי אני אוהב יותר, את
ג'ון או את יוקו, את סלינג'ר או את וונגוט, את גיגס או את קנטונה, את פדרר
או נדאל את בוב או את מארלי. אני בא מאהבה, כזה אני, וכנראה שזה לא ישתנה.
שאלת האהבה האחרונה שאני מתלבט בה קשורה באופן די מוזר לאותו אדם: יעקב
טירקל. אני מתקשה להכריע את מי אני אוהב יותר: את טירקל מוועדת טירקל של
המשט, או את טירקל מוועדת טירקל למינוי הבכירים. שניהם מקסימים בעיני, כל
אחד בדרכו. אני ארחיב:
למה אני אוהב כל כך את טירקל מהוועדה למינוי בכירים:
לטירקל הזה יש שילוב ייחודי של אינטואיציה גבוהה עם חוש להיסטוריה. יש כאלה שטוענים שיואב גלנט לא אמור היה
להיות מועמד לרמטכ"לות מהסיבה הפשוטה שהוא עמד בראש הפיקוד של "עופרת
יצוקה", מבצע שבו צה"ל הפר הסכם רגיעה כדי לצאת למבצע ולהצליח, בסופו - אחרי כמה מאות קסאמים על הדרום, ותוך עשיית שירות נפלא לדימוי של ישראל - להחזיר את ירי הקסאמים לאותה תדירות של תקופת הרגיעה אותה הפר חודשיים
קודם. טירקל כמובן ידע שאין כמעט ארגון זכויות אדם שלא קבע שנעשו פשעי מלחמה
כאלה או אחרים במהלך החורף ההוא ואפילו דובר צה"ל עצמו הודה בבדיקה שלישית
ורביעית בחלק מהטענות והעלילות שהובאו בדו"ח גולדסטון הי"ד. לכאורה, צריך
היה לחשוב פעמיים לפני שממנים מישהו שאולי לא יוכל לבקר באירופה בשנים
הקרובות. טירקל הזה, ובחכמה רבה - לא טרח בכלל להתייחס לנקודה הזאת - למה
לתת תחמושת למלעיזים - אלא בדק נושאים אחרים לגמרי.
מהבחינה הזאת הדברים ידועים וקשה לבוא בטענות - למרות שיש לא מעט שעשו
את זה, ואפילו בארסיות - אל טירקל מהוועדה למינוי בכירים. ובכל זאת, לא מדובר בילד
שלא ראה גנרלים מקרוב. כאן יש דילמה אמיתית, שנוגעת לשאלות היסטוריות. משה דיין, למשל - רחובות מרכזיים נקראו על שמו, מרכזי מחקר
ומה לא - עשה דברים חמורים יותר מבחינה ציבורית. האם היה נכון בזמנו להתחיל
לגרור אותו למיני שימועים ובירורים, במקום להניח לו להתעסק במה שהוא טוב
בו? האם נכון להכשיל בקטנות אדם שנועד לגדולות? כאלה הם מנהיגים צבאיים. נהנים מכך
שהדלתות מנחשות אותם ונפתחות מעצמן, מפעילים קשר קטן פה, טלפון לחבר מהיחידה שעכשיו
במנהל כדי שיקצר תהליכים בירוקרטיים. וכבר שנו רבותינו שככל שאדם גדול יותר,
יצרו גדול יותר. זה טבעי, וזה שולי, מבחינה היסטורית.
טירקל יודע את האמת. לא כל האלופים ואנשי המטכ"ל לאורך השנים היו
עומדים בבחינה מדוקדקת של הסטנדרטים המעט מופקרים שנהוגים כיום, לא מבחינת נקיון כפיים ציבור, ולא מבחינת יחס לנשים. פעם
התקשורת פשוט הניחה לאלופים לעבוד, ולא שעטה על כל בדל חשד. ובתקופה הזאת,
בסה"כ, דברים נעשו. גלנט הזה למשל, ב-1988 הוביל צוות של שייטת 13 לנמל
בקפריסין והצמיד מטען צד לספינה שאמורה היתה לצאת עם פלסטינים לאיזה "משט
שיבה" או משהו כזה. ככה עושים דברים. בשקט ובחכמה. אני משוכנע ששקט
וחכמה הם ערכים חשובים בעיני טירקל מוועדת המינוים, שקט, חכמה והיכולת
להנהיג, ואת כל אלה הוא ראה כנראה עמוק בעיניו של יואב גלנט. כל השאר באמת לא חשוב, בפרספקטיבה היסטורית. אז המיועד לרמטכ"ל אולי השתלט על קרקעות בחשד מרמה
בספק גזל בחסות חשיכה בחסינות מושל? זה לא כאילו שהוא הראשון שעושה את זה.
למעשה, יאמרו הציניקנים, באיזורים מסויימים, זאת מדיניות שצה"ל מאבטח מזה שנים רבות.
וזה מה שאני אוהב בטירקל של ועדת המינויים. את הפרספקטיבה ההיסטורית. את המבט הרוחבי. את היושרה במובן הפשוט של המילה.
ולמה אני כל כך אוהב את טירקל מוועדת המשט?
עם כל הכבוד, טירקל של הוועדה לבדיקת אירועי המשט לקח על עצמו אתגר
עצום, שמעטים היו עומדים בו. הוא לא טמבל. הוא ידע מראש שברוב מדינות העולם
לא יקנו לשנייה מסקנות של ועדה שמורכבת משופט שהיה ידוע כמזוהה עם הימין -
טירקל עצמו - ממי שהיה מנכ"ל משרד החוץ למשך שנים - ראובן מרחב, ובוודאי
שלא יתלהבו מוועדה שחבר בה גם עמוס חורב, שייתכן שבשנות שירותו בפלמ"ח דאג לסרס ערבי כנקמה
על כך שאנס יהודיה - מעשה שחיים חפר הנציח בשיר "סירסנוך, יא מוחמד". אותו
עמוס חורב, ודאי יזכירו אחרים, היה מפקד ב"הראל" בתקופה בה היחידה בזזה
רכוש של ערבים שגורשו במלחמת העצמאות. מן הסתם, טירקל מהוועדה למינוי
בכירים לא היה מערים קשיים בדרכו של חורב לדרגת אלוף - וחורב אכן היה אלוף -
אבל כאן מדובר בוועדת המשט שאמורה להנות מלגיטימיות בינלאומית. לא פשוט.
אדם אחר עם נקודת פתיחה כזאת, היה דוחה את המינוי. מה רע לו בתפקיד יו"ר הוועדה לעיצוב שטרי כסף? אבל טירקל שלנו - בדומה
לטירקל של הוועדה למינוי בכירים - מורכב מחומרים אחרים, שבני הדור שלנו
פשוט כבר לא מבינים.
אני לא מנסה לטעון שוועדת טירקל לבחינת המשט
עשתה עבודה מושלמת. אם בודקים אותה לעומק, כפי שעשה תום - אחד
האנשים היחדים שממש קראו את כל הפרוטוקולים - אפשר למצוא כמה פדיחות. חברי
הוועדה לא הציקו לנתניהו, ברק, אשכנזי או לבני בשאלות קשות או מורכבות מדי
על הסגר או מדיניות המצור, למעשה הם כמעט לא קטעו את הנאום המוכן מראש של
הבכירים, והרשו להם, פחות או יותר, לשאת אותו בשלמותו. תום - שהוא סוג של
גאון מוזר - ספר מילים וגילה שבשמונה אחוזים מהזמן חברי הוועדה קטעו
את ברק, בשאר 92 אחוזי הזמן הוא דיבר חופשי. גם שאר הבכירים נהנו מאחוזים
כמעט דומים. הפקידים שנחקרו - אנשי הדרג השני - נשאלו מעט יותר שאלות
ודיברו באזור ה-80 אחוזים, שני ערבים העידו - אחד הצליח לדבר 70אחוזים
מהזמן והאחר - 55 אחוזים. ונציגי ארגוני זכויות האדם, כמו "בצלם" או
"גישה", כמעט לא הצליחו להוציא משפט בלי הפרעה, דיברו לרוב מעט יותר מחצי
מהזמן, ונחתכו שוב ושוב בתוכחות והטפות, כאילו "רופאים לזכויות אדם" היו למעשה האחראים למותם של תשעת הטורקים - והפוליטיקאים ואנשי הצבא רק הגיעו
להגיש חומר רקע לוועדה.
בהקשר של הדיון אם לצרף אשה לוועדה או לא - דבר שלא התרחש בסופו של
דבר, תום, בערמומיותו, מגלה שחברי הוועדה הקשיבו באופן עקבי יותר בסבלנות
לגברים מאשר לנשים. ציפי לבני נקטעה יותר משאר הפוליטיקאים שהעידו, וגם בין
ארגוני זכויות האדם הנציגים הגברים של רופאים לזכויות אדם ובצלם, קיבלו יותר זמן דיבור
ויחסית פחות הערות מהנשים שייצגו את גישה ואת בצלם. לא נעים, אבל אלה באמת ערכים של
דור אחר. בדקתי בעצמי פעם את רשימת העדים של ועדת וינוגרד. 71 גברים הוזמנו להעיד, לעומת שלוש נשים בלבד. אולי ככה זה פשוט בוועדות חקירה. לנשים אין בעצם כל כך מה לתרום בשאלות באמת חשובות.
מן ההגינות לציין שתום גילה עוד כמה פגמים ובעיות בעבודות הוועדה,
במביכה שבהן, ראובן מרחב שכח שהנושא הראשון שהוועדה אמורה היתה לבדוק היה
סוגית חוקיות הסגר, ופלט בטעות במהלך הדיונים משפט שהסגיר את העובדה שהוא כבר פסק בנושא: "המדינה...
מכריזה על סגר ... והוא חוקי לפי כל אמת מידה, ו.. עומד בכל אמת מידה דין בינלאומי...".
דומה הדבר, כמו שתום כתב, למשפט פלילי, בו השופט קובע את חפות או אשמת
הנאשם, עוד לפני שנמסרו כל העדויות, כלומר קבע את עמדתו מראש. תום
טוען, ואתם מוזמנים לבדוק בעצמכם, שגם בכמה נושאים אחרים חברי הוועדה באו בעצם להצדיק את מה שנעשה, לא לחקור אותו.
אין תשובות פשוטות לשאלות שתום מעלה. מן הסתם הוא בילה כמה עשרות שעות
בקריאת כל הפרוטוקולים של הוועדה, ולי יש רק שלוש שאלות קצרות להפנות אליו,
בתגובה: תגיד לי תום, מאיפה היה לך זמן לקרוא כל כך הרבה חומר? האם מישהו שילם לך כדי
לעבור על כל הפרוטוקולים האלה ולהוציא מהם סטטיסטיקות מדוייקות שכאלה? האם אתה מקבל מלגות מחו"ל או כסף מגורמי חוץ כלשהו?
אבל בואו נחזור לטירקל. בניגוד לטירקל מהוועדה למינויי הבכירים,
שהתלוננה שאין לה יכולת לחקור, בוועדת המשט היו לו שיניים. טוב, נכון, פחות
מאשר לועדת וינוגרד, אבל בכל זאת, הוא יכול היה, למשל, לדרוש לראות את כל
חומר הגלם המצולם. לכאורה, זה היה הדבר הנכון לעשות, הרי אין מה להסתיר,
נכון? כל תשעת הטורקים נהרגו בעת שהפעילו אלימות קשה מול חיילי צה"ל,
ואין שחר לעלילות על "הוצאה להורג", "שימוש מוגזם בכוח" או "חמישה כדורים בגב" ושאר מיני טענות שהועלו. טירקל יכול היה להחליט לשחרר חלק מחומר הגלם - ופשוט לגמור את הסיפור.
בינינו, אפשר להתווכח עד מחר אם לישראל יש
"שליטה אפקטיבית" בעזה או לא, אם
היתה בעיה הומניטרית, למה גם מוצרים אזרחיים לחלוטין כמו כלי נגינה וצבעים
לציור לא הורשו לעבור לרצועה, האם באמת היה צורך במצור אם חלקו הוסר
שבועיים אחרי המשט, ואיפה במים הבינלאומיים מותר לעצור ספינה, אבל אם
עוברים מקרה מקרה, מסבירים ומראים לעולם איך כל טורקי נהרג, העניין הזה לפחות מתבהר,
וצה"ל יוצא נקי וצח כשלג.
פה אני קצת נתקע.
אני לא יודע למה טירקל לא עשה את זה, אבל אני מניח
שהיה לו מניע מצויין. וזה עוד דבר שאני אוהב בטירקל מוועדת המשט. זה שאני
לא לגמרי מבין אותו עד הסוף. ואלה האנשים שאני באמת אוהב. אלה שבכל זאת משאירים
טיפה מיסתורין, גם אחרי שלמדת לאהוב אותם ונדמה לך שאתה מכיר אותם ממש לעומק.