נוסטלגית (ע"ר)

המבחן הממשלתי היה שבוע שעבר. אני לא בטוחה שעברתי.

יום לפני המבחן, במהלך הצהריים, ישבתי מאחורי הבן האמצעי שלי, בן ה3 ופתאום ראיתי בלוטה קטנטנה בצוואר.

אם לא הייתי לומדת סיעוד, הייתי בוודאי לא שמה לב או חושבת שזה עורק. אבל קמתי ובדקתי, והשוותי לצד השני שבצוואר. ושם אין כלום.

נלחצת הגעתי לרופא הילדים, והוא בדק ארוכות ושלל כל מיני דברים. ושלח אותנו לבדיקות דם ואו"ס. הוא דיבר שזה מאוד נדיר, אבל יתכן שזה לימפומה, סרטן בבלוטת הלימפה. וכמובן שהחומר יושב לי טוב טוב בראש. ואני נלחצת בלילה ומעבירה סרטים בראש. היה לי קשה להירדם ובכיתי.

כל היום למחורת התהלכתי עם תחושת בטן מציקה, המבחן, הבן שלי, מה יהיה? הוא בריא? חולה?

המבחן היה מאוד קשה, הרבה יותר מהשיחזורים של המבחנים האחרונים. ואני גם לא הייתי לגמריי מרוכזת.

אז אני לא בטוחה שעברתי בכלל, למרות שאני מקווה.

חזרתי במצב רוח לא טוב הביתה, וכמעט בכיתי לבעלי בטלפון על העומס הרגשי הזה של המבחן, של הבן, שאני פוחדת מה יש לו.

ופתאום בדרך לקחת את הנסיכה הקטנה מהמטפלת הבנתי שמדובר במבחן. כן, מבחן באמונה.

מבחן שאני מאמינה בה', גם אם אני לא יודעת הכל. וה' עושה הכי טוב בעולם בשבילי, אז למה לי לדאוג?

היה לי בהתחלה לא פשוט ליישם את המחשבה הזו. אבל בהמשך בצהריים ניסיתי לחשוב על זה שוב ושוב. אני פשוט צריכה להאמין. זה הכל.

אז למחורת לקחתי את הבן, עשינו בדיקות דם וחיכיתי למחר לתוצאות. בהתחלה במתח. אח"כ נרגעתי.

והתוצאות הגיעו למחורת- תקין!! הרגשתי שפשוט נולד לי הבן מחדש :)

במהלך הימים, אני חושבת על השאלות שעניתי במבחן, הייתי צריכה לענות X ולא Y.

"שקט|" אני מרגיעה את עצמי בראש "הכל לטובה. אם אני אמורה לעבור את המבחן אעבור. אם לא - לא"

נשאר לחכות כחודש לתוצאות.

ה' עושה הכי טוב בשבילי. את זה אני צריכה פשוט לראות.