שקט. הציפורים לא מצייצות. הכבישים ריקים ממכוניות ומאנשים רעשנים.
רק אני נמצאת פה. עומדת באמצע הרחוב, נמצאת בשומקום.
מסתכלת מסביבי, לא רואה דבר.
ריק. הכל ריק, הכל חלול. הקול של השקט מהדהד באוזני.
המזוודה הגדולה שנחה על הספסל עומדת להישבר.
ואני? אני כבר נשברתי ממזמן.
ניגבתי את הדמעה שפרצה בלי רצון מעיניי.
סחבתי במהרה את התיק והמשכתי בדרכי.
איפה אני? אני לא יודעת.
מה אני עושה פה? אני גם לא יודעת.
אבל אולי ביום מן הימים אני אמצא תשובה שתציל אותי מהמועקה הזאת.
הרצון שלי ללכת ולעזוב היה כל כך עז שלא יכולתי לסרב לו.
הרצון הזה השתלט עליי ולקח אותי למקום הזה.
למקום השומם והרחוק, למקום שאיני יודעת איפה הוא.
למקום מיסתור, למקום בו אף אחד לא נמצא.
עננים בהירים היו מעליי, עננים לבנים וחלקים, כמו צמר גפן מתוק וטעים.
השמש לא בצבצה מהעננים אך היה אור קלוש בסביבה.
התקדמתי, הלכתי קדימה.
המשכתי למסע הלא נודע.
הפחד שהשתלט על ליבי התגבר.
הפחד שחשבתי שנעלם חזר במכה חדה וכואבת.
ל ב ד. ש ק ט.
מקום ריק מאדם.
היה נדמה לי שכשהלכתי קדימה, חזרתי אחורה.
וכשעצרתי, הכל הסתובב וגרם לי לסחרחורות.
היא נדמה לי שאני חולמת.
שאני בחלום שלא אוכל אף פעם לצאת ממנו.
צבטתי את עצמי כמה פעמים כדי להתעורר, לא עזר.
לא ידעתי כמה זמן עבר עד שחזרתי אל אותו ספסל מוכר שעליו רשום 'מקום לנוח'.
לא ידעתי כמה זמן עבר עד שקלטתי שזה אותו הספסל בו הנחתי את המזוודה ההרוסה.
לא ידעתי כמה זמן עבר, לא ידעתי מה השעה.
ישבתי על הספסל ועצמתי את עיניי, רק כדי לנוח טיפה.
אלפי מחשבות התרוצצו במוחי ולא נתנו מנוח, אלפי מחשבות שלא דמיינתי שאחשוב אי פעם.
מוחי כבר קיבל סחרחורת, התעייף.
פתחתי את עיניי שוב בתקווה שזה יעזור לי לחזור לחיי האמיתיים.
האמנתי שהכל חלום, אולי רציתי להאמין.
אך זה לא היה, המציאות השתקפה מול עיניי.
שלט ענק התנופף באוויר, "ברוכים הבאים לגן עדן"