"  כמה שנים נצטרך עוד למות, לפני שנלמד איך לחיות?   

כמה נמשיך לחכות לשלום, עם זית ושתי חרבות?

 וכמה עצים ירוקים ישרפו, בגלל מלחמות וכבוד?

 אין לי תשובות וכל התקוות הלכו להן לכל הרוחות...

 כמה אוזניים צריך בן- אדם, לשמוע אחד שצועק?

 כמה נמשיך לסובב את הפנים, לפני שנביט ונראה?

 כן, כמה שנים נהיה פה סגורים, לפני שלחופש נצא?

 אין לי תשובות וכל התקוות הלכו להן לכל הרוחות...

 כמה צריך לעבור בן-אדם, עד שיהיה בן-אדם?

 כמה שנים יעמדו ההרים, לפני שיראו את הים?

 כמה פגזים עוד צריכים לפוצץ, לפני שימותו כולם?

      אין לי תשובות וכל התקוות הלכו להן לכל הרוחות...   "

סתם התחבר לי השיר לתהיות והמחשבות שלי בזמן האחרון, ואם אני לא יודעת לסדר אותן ולכתוב בצורה יפה - בוב דילן ויהונתן גפן יעשו את זה בשבילי.

החיים שלי טובים.

• מתחילים לראות את הסוף של השיעורי נהיגה (עוד 10 שיעורים ו3 חודשים).

• אני בסדר בבית ספר, מסתבר שיודעת להשקיע כשצריך (נשבעתי לעצמי לא להבריז ממתמטיקה ופיזיקה).

• יש לי כסף בחשבון ועבודה טובה (לא צריך לקרוע ת'תחת).

• ההפסקה מבנים התבררה כצעד מאוד חכם, נתן לי זמן לנשום ולהרגע (אבל חיים בלי בנים זה לא בשבילי).

• הידקתי וביססתי עוד יותר את הקשר עם החברים (אף פעם אל תהיו כנים לגמרי עם הסביבה, אף פעם).

• הקשר עם ההורים נהיה סביר (אולי הם הבינו שתינוקת בת 17 צריכה את העצמאות שלה).

יש לי בתאוריה כל מה שאני צריכה כדי להיות מסופקת ומאושרת.

...ואני מרגישה ריקנית, משועממת ולא ממומשת.

  "...You met me at a very strange time in my life"