| 7/2009
צה"ל דופק ולא מתקשר ביום שאחרי
יותר משלושה חודשים התכוננתי לרגע הזה. מסדרים, לימודים אינטנסיביים, אנשים שרצו לדקור אותי, אף אחד מהם לא הפיל אותי. שיחקתי את התפקיד. הייתי החייל הכי טוב שיכולתי (כמובן שמבלי להיות צהוב מדי), ממושמע, מדוגם, מציית לפקודות אבל לא פוחד לחשוב בעצמו, אבל השבוע כשסוף סוף התחלתי את התפקיד שאני הולך לעשות ב-3 שנים הקרובות, הבנתי משהו. הבנתי שזה ממש לא מה שנרשמתי אליו. קרוב לוודאי שאתם לא כל כך מבינים אז אני אתן מעט רקע.
כשהייתי בשלב שבו התחילו לזרום הזימונים הייתי די שאנן לגביהם. "זה בעוד שנים" חשבתי לעצמי, אבל באותה מחשבה הוספתי גם "אבל בטח כדאי להתכונן". אז כך יצאתי, נער שלא ידע למה לצפות, אל אותם זימונים משונים. היו הרבה שרצו אותי לשורותיהם, חיל המודיעין, "במחנה", גלי צה"ל, אבל לרובם הגעתי מתוך האובססיה הכבדה של אבא שלי שהבן שלו יהיה ג'ובניק "מובחר". כמובן שהם ראו את זה, בחוסר האיכפתיות שלי לשאלות, בגישה שלי למבחנים שהצהירה על זה שאני ממש לא רוצה להיות פה כרגע ובשתיקה המביכה שבאה אחרי השאלה "אז למה באת לכאן?".
אחרי אותם זימונים הגיעה המנילה ובפעם הראשונה הייתי בעצמי. לא עוד "אבא שלי השיג לי את הזימון". הייתי עצמאי לבחור. ואחרי שהיא נשלחה חזר זימון חדש. זימון שאני ביקשתי, שאני במצב מודע בחרתי בו, משהו שנראה לי באמת מעניין, ובפעם הראשונה הייתה לי תשובה לשאלה "אז למה באת לכאן?".
אני לא אתן הרבה פרטים על שלב המבחנים כי זה פשוט לא חשוב אני רק אגיד שהמבחנים היו קשים, ותאמת די זרקו אותנו למים שם אבל אני הצלחתי לשחות והבטחתי לעצמי מקום בקורס.
ואז הגעתי לבקו"ם, שוב נער שלא יודע למה לצפות, מותקף מכל הכיוונים על ידי אנשים שתפקידם הוא להזריק, לבדוק, לאבזר ולדגום את החייל החדש. בטירונות הסתדרתי עם המצב החדש, למרות ששנאתי אותו, ורק שמתי עיניי קדימה אל התפקיד, אל היום שבו אני כבר אפסיק להיות טירון ואהיה כבר מוסמך לעשות את מה שאני בחרתי לעשות.
לקורס עצמו היו שלבים טובים ושלבים רעים, אבל בעיקר שלבים טובים. קורס מצומצם, של אנשים מכל הארץ שכנראה היו באותם כנסים ומבחנים שאני הייתי בהם פשוט לא שמתי לב אליהם. כולם רצו להגיע ליחידה, וגם אני, בנאדם שהתחיל את דרכו בלי מוטיבציה בכלל, רציתי להגיע לשם. וכשהגיע הרגע לו כולם ציפו, ההצבות - מי הולך לאן ומה הוא הולך לעשות, קיבלתי את הבשורה. אני ועוד בחורה מהקורס, לא נלך ליחידה, אנחנו נלך ונעסוק במקצוע שלמדנו ביחידות אחרות. אמנם באותו בסיס אך לא באותה יחידה, לא בגלל הציונים שלנו (שנינו היינו עם ציונים טובים) או בגלל שלא הסתדרנו עם חברינו לקורס אלא בגלל סיבה שרירותית לחלוטין: כי צריך. "טוב לא נורא" חשבתי לעצמי "אני ממש רציתי להיות ביחידה אבל לפחות אני אעשה את מה שרציתי ובגלל שאני אהיה באותו בסיס לא תהיה לי בעיה לשמור על קשר עם החברים".
והשבוע התחלתי את התפקיד. רגע האמת הגיע. ולאט לאט, כשכל שכבה חדשה של התפקיד שלי נחשפת, אני מבין שהתפקיד שלי הוא למעשה להיות מזכירה בשביל המפקדים שלי. אני לא עושה את מה שאומנתי לעשות, אני למדתי והשקעתי במשך חודשיים מהחיים שלי בשביל לענות לטלפונים ולסמן דברים על מפות. משהו שהוא אמנם קרוב למה שהייתי אמור להיות, אבל קרוב כמו שתפוח ואבטיח קרובים אחד לשני, הם שניהם פירות ובזה זה נגמר.
כשאמרו לי לפני הרבה זמן, שכולם נדפקים על ידי צה"ל לא הבנתי מה זה אומר. חשבתי שצה"ל דופק רק את המטומטמים שלא הלכו לזימונים, שאם אתה משחק לפי הכללים ומראה שיש לך יכולת אז צה"ל ימצא לך משהו מתאים. אבל זה לא נכון, כי בדיוק כשחשבת שהצלחת, צה"ל מוצא דרך לדפוק אותך. אם זה בגלל שאתה בקרבי, בתפקיד שלך, בבסיס שאתה משרת בו או אפילו בעצם העובדה שאתה עושה צבא. אולי לא היום, אולי לא מחר, אבל בקרוב ולמשך השלוש שנים הבאות.
| |
מתחילים מחדש(?)
בזמן שאני מקליד את הטקסט בבועה הקטנה שבמסך שלי אני לא יכול להימנע מהרגשה של חוסר יכולת מסויים. כאילו שהחסך בכתיבה במשך החודשיים האחרונים השאיר אותי כמעט אימפוטנט מהבחינה הזאת. הכתיבה נהייתה לי באותם חודשיים כמו מעמסה ועדיין אני מרגיש את זה, את כובד האצבעות שלי שרוצות לנוח אחרי כמה שורות בודדות, את המוח העייף שלי שצריך לבדוק כל משפט חמש פעמים כדי לוודא שהוא קשור והגיוני, ואת העיניים שלי שמפוקסות בכלל על איזה איזור מאחורי המסך ורק בוהות לכיוונו.
אכן קיבלתי תפנית מוזרה לחיי. בפעם הראשונה אני שם לב שאין לי רצון לבטא את עצמי, לצרוח בכתב על איך שאני שונא אנשים שחושבים שיעד סופי זה סרט טוב או לקלל את החרדים המזדיינים שזורקים אבנים על אנשים, רק כי הם רוצים לחנות בשבת. זה נעלם. התשוקה, הפאשן, המוג'ו תקראו לזה איך שתרצו זה נעלם.
יכול להיות שמה שאני כותב פה נשמע די טיפשי, אבל לפחות זאת התחלה. :)
לילה טוב.
| |
| כינוי:
תנו לי לחשוב
בן: 34
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
