החיים שליי .

ברגעים האחרונים האלה לפני ההקאה, כשהמים כבר זורמים ושתי הידיים כורכות את הבטן, אני שומעת פתאום מן קול חרישי חושש לוחש ממעמקיי נפשי, בוכה שדי, שלא אעשה את זה הפעם. הקול מתחנן ומתחנן, כי הוא יודע איך זה וכמה זה. ברגעים האחרונים האלה אני כמו ילדה קטנה, ילדה קטנה שיודעת שהולכים להכאיב לה ורק מנסה לברוח. ככה אני עומדת כמה שניות, נותנת לאותה ילדה קטנה אשליה שאולי יש סיכוי, אולי הפעם לא.

ואז אני דוחפת את האצבעות פנימה ורוצחת את ילדת נפשי, שארית התקווה והתום שעוד נשארו בי.

זה בדיוק מה שקרה שאנימקיאה ,במדויק ..מצאתי אתזה פה בבלוג של מישהי ונדהמתי לגלות שזה כאילו ממש כתוב עליי.