הכנסתי את הבגדים הרטובים לתיק הרטוב ונשארתי רק עם הביקיני.
כשיצאתי חזרה לגינה המוזיקה עדיין התנגנה
האנשים לא רקדו
כולם עמדו במרכז הדשא
מישהו נפגע?
"כוסאמ-אמק!" מישהו צעק במסדרון. שונאת בתי חולים.
תמיד יש אווירה קרה כזאת ולא נעימה, המסדרונות צבועים בלבן והאור הוא אור חזק כזה. אור מסוג כזה שאפילו אם אין למישהו קמטים זה נראה שיש לו.
עידכון קצר: השעה 4 לפנות בוקר. אני עם ביקיני ומעל זה חולצה שלירן נתן לי. אורי, ילדה בכיתה י"ב, קפצה לבריכה, אבל היא חטפה מכה חזקה בראש מהקרקעית. לא הרבה באו לבית חולים, אבל רציתי להישאר.
לפעמים אנחנו מדברות וכשיש לה יום הולדת היא תמיד מזמינה אותי.
"אל תדאג" אמרתי לליאם, האח התאום שלה.
אורי נחשבת בכיתה י"ב לילדה מקובלת כזאת. היא לא יפה במיוחד אבל יש לה באמת אופי טוב. היא מצחיקה כזאת ומתחברת לכולם.
לעומתה, אח שלה - ליאם, הוא חתיך בטירוף אבל אין לו הרבה חברים. הוא גיק כזה. קורא ספרים כל הזמן ומתרחק מכולם.
ליאם: "איך אני יכול לא לדאוג?! אחותי פאקינג בבית חולים וההורים שלי בחו"ל!"
אני: "יהיה בסדר" אמרתי וליטפתי לו את השיער הרטוב.
"תפסיקי להיות כזאת אופטימית. החיים הם חרא אחד גדול" הוא אמר והזיז לי את היד.
'אם זאת הגישה שלך אז החיים שלך באמת יהיו חרא' רציתי להגיד אבל שתקתי.
רופא התקרב לכיווננו "מישהו פה הוא בן משפחה של אורי ששון?" ליאם התקרב לרופא.
"היא תהיה בסדר. שום נזק לא נגרם, אבל למקרה חרום אנחנו מעדיפים לשמור אותה כאן להשגחה. ההורים שלכם יוכלו לבוא לכאן בבוקר לאסוף אותה לאחר שנעבור איתם על תוצאות הבדיקות ו..." הרופא המשיך להסביר לו ואני בנתיים הלכתי למזכירה ליד המכונת קפה.
"סליחה..?" אמרתי והמזכירה הרימה את הראש.
זאתי עם המשקפיים: "אני יכולה לעזור לך?"
אני: "יש לך במקרה חתיכת נייר ועט שאת יכולה להביא לי לשנייה?"
זאתי עם המקפיים: "בטח".
כתבתי על החתיכת נייר הקטנה:
Liam, u need to remember!
If something doesn't go right - go left.
Nicole
קיפלתי את הפתק והתקדמתי לכיוון של כולם. בלי שאף אחד הסתכל הכנסתי את הפתק לתיק של ליאם.
יצאתי עם כולם מהבית חולים. ליאם אמר שהוא רוצה להישאר שם עד שמשחררים את אחותו אז החבר הכי טוב שלו, דין, נשאר איתו.
-למחרת- 8:55
הגברתי את המוזיקה בטאצ' לפול ווליום בזמן שאיזה מסריחולי מכיתה י"ב יושב לידי באוטובוס.
מכירים את הימים האלה שקמים עם מצב רוח נוראי ובמהלך היום הוא משתפר? קיוויתי שהיום הזה יהיה מסוג הימים ההם.
"שיט" מלמלתי. השרוך שלי נפתח בדיוק שירדתי מהאוטובוס והאוזניות המצעבנות נפלו לי מהאוזניים.
התיישבתי על איזה ספסל בזמן שכל הילדים ממהרים להגיע לכיתה לפני המורה, כדי שחס וחלילה(!) המורה לא ירשום להם איחור. וכן, אני לא מסוג הילדים האלה.
אחרי שסיימתי לקשור שרוכים הכנסתי את האייפוד לתיק צד שלי ובדיוק ראיתי את יונתן עם כמה חברים, ביניהם הילדה השנואה עלי בכל הזמנים. שירה. בע.
עירבוב של בלונד (כמובן שלא טבעי) עם פוש אפ ואלפיים עגילים בכל מקום אפשרי.
"ג'וני!" קראתי לו.
הוא לא שמע אותי. עשיתי ריצה קלה לכיוונו, "ג'וני?" טוב, הוא בטח שוב פעם לא שמע אותי! מה הולך איתו?
אני: "נו ג'וני?!"
ג'וני: "די, ניקול תעזבי אותי כבר באמאשלך"
אני: "לעזוב אותך?!" הייתי בשוק. מה קורה לו?
ג'וני: "כן, עופי כבר! את לא מבינה? לדבר בסינית?!"
אני: "fuck off" צעקתי והוא המשיך ללכת. באמת שאני לא מכירה אותו ככה.
חיפשתי ספסל לשבת עליו אבל על כל הספסלים ישבו מלא ילדים אז התיישבתי על ספסל כשליידי יושבת עוד ילדה קוראת ספר הסטוריה.
ומשם המחשבות התחילו לפעול.
מה יש ליוני? ועוד עם שירה? בחיים הוא לא היה כזה מגעיל אלי.
פתאום היה צלצול והילדה שישבה ליידי קמה והלכה.
התקשרתי ללי כמה פעמים והיא אמרה לי שהיא חולה והיא לא מגיעה היום. אחלה, יום לבד.
בדרכי לכיתה המקוללת ראיתי את ליאם, הוא התסכל לי בעיניים לשנייה ואז המשיך לדבר עם חבר שלו.
מה, חזרנו לכיתה ב'? חרם? והקטע המצחיק כאן זה שלא עשיתי כלום.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקום שלי. שורה אחרונה בצד.
שיעור גאוגרפיה התחיל ואמרתי לעצמי שאני פשוט ישתוק כל היום ויתעלם מכולם עד שאני יחזור הביתה סוף סוף.
שתקתי והתנהגתי כאילו אני מתה עד שבשיעור לשון לא יכלתי יותר. אני פשוט לא טיפוס ששותק.
המורה לספרות: "ניקול תעני על שאלה 6"
אני: "אבל לא עשיתי אותה" מלמלתי
המורה לספרות: "מה? תדברי חזק יותר"
אני: "לא עשיתי אותה" מלמלתי שוב. רק שתעזוב אותי ואני יוכל להרדם עד סוף היום.
המורה לספרות: "אני לא שומעת אותה. קארין," היא פנתה לילדה מהשורה הראשונה, "שמעת את מה שניקול אמרה עכשיו?"
אני: "אמרתי שלא עשיתי אותה! ודרך אגב, כחול וכתום וירוק וורוד לא מתאים ביחד! והתספורת שלך מכוערת! והקול שלך... אוי הקול שלך... כמו ברווז צרוד! אני לא יכולה לשמוע אותך יותר!!!" צרחתי על המורה ויצאתי מהכתה.
לא שמעתי צחוקים מהכיתה. נראלי שהם היו בהלם.
בדיוק שיצאתי מהכיתה החלטתי לחזור. היה לי עוד משהו קטן אחד להגיד לכולם.
"ואתם!" פניתי לכל הכיתה, מסתכלת במיוחד לעיניים של ג'וני, "אתם הכיתה הכי דוחה בעולם" אמרתי בקול תוקפני.
שמעתי ילדה אחת מגחחת, "בר, תשתקי! ודרך אגב אני לא יודעת אם זה בכוונה או לא, אבל יש לך גרב אחת ירוקה וגרב שנייה עם ציורים". כל הכיתה הסתכלה על בר וניצלתי את ההזדמנות לצאת.
"ניקול! למנהל ומיד!" המורה לספרות צרחה עלי.
"אבל המורה למה את זונה?" צחקתי.
-
הלכתי ברגל הביתה בלי שאף אחד ידע עד שהגעתי סוף סוף.
אולי יעיפו אותי מבית ספר... לא ממש אכפת לי.
הוצאתי את המפתח מהתיק שלי, סובבתי אותו כמה פעמים בחור של המנעול עד שהדלת נפתחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jess with her BIG FAT STORY