One minute seems like a lifetime, when I feel this way...
|
| 1/2009
 המפגש שלי עם דיאטנית
לפני שבועיים עשיתי משהו בישביל עצמי.
קמתי ב6 בבוקר ועמדתי 3 שעות בפקקים של הבוקר כדי להגיע לצריפין ולראות אותה - את הדיאטנית הצבאית.
הגעתי לשם וחיכיתי עוד שעה וחצי בישביל להכנס.
בין ולבין התלבטתי מאוד עם עצמי, מה אני אגיד לה? מה אספר?
הרי תשאל אותי על היסטוריית האכילה שלי, ואני לא אוכל לשקר. אני לא אוהבת לשקר. מה גם שזה לא חכם לשקר למי שאמור לעזור לך.
אחרי המתנה ארוכה והרבה סרטים שנאכלו, סוף סוף נכנסתי אליה. סיפרתי לה שירדתי מאוד בעקבות דכאון ועכשיו עליתי חזרה בטירוף שוב בגלל דכאון.
חשבתי שהיא תשאל יותר ותתחקר לראות אם מדובר בהפרעות אכילה, אבל להפתעתי היא לא שאלה יותר שום דבר.
רק הנהנה בהבנה וביקשה ממני להישקל.
"נו כמה?", היא שאלה אותי.
"49.4" תוך כדי שאני עושה פרצוף עצוב ומאוכזב.
"זה משקל תקין, את יודעת. מה הגובה שלך?"
"158"
"ואני מקווה שאת לא רוצה לרדת יותר. המשקל שלך תקין לחלוטין. את רוצה לרדת עוד?"
הססתי קצת.
"הממ.. אולי עוד איזה קילו-שניים.. ל47"
"את תיהי בתת משקל. את נורא גבולית גם ככה. נכון שאת לא רוצה לרדת עוד?"
משהו בטון שלה גרם לי לבושה באותו רגע. כאילו חטפתי סתירה מצלצלת. הרגשתי מטופשת. באותו רגע כאילו נפל לי האסימון שדוגרי - אני במשקל תקין. מה לעזאזל אני עושה? למה אני מנסה לשאוף? אפילו חבר שלי אוהב אותי ככה יותר.
"הממ.. לא. 49 זה בסדר. אבל אני לא רוצה לעלות יותר"
"אל תדאגי, את לא תעלי"
ההבטחה שלה הרגיעה אותי. המשכנו הלאה. סיפרתי לה מה אני אוכלת ביום יום, סיפרתי את כל הבולמוסים שיש לי למתוקים. כצפוי לא היה לה "תרופת קסם" להביא לי, והיא רק אמרה שאני צריכה ללמוד לרסן את עצמי ושזה סה"כ אוכל. שאני מקנה לו קצת יותר מדי חשיבות, ושזה בסדר גמור לאכול ממתקים, פשוט לא להיסחף.
התחלנו לבנות את התפריט. הוא לא היה שונה בהרבה מהתפריט הקבוע שלי, רק בלי כל הממתקים.
"רגע, אז כמה קלוריות אני צריכה לאכול ביום? 1500? 1600?"
"1700"
1700?! היא משוגעת. אני לא אעבור בדלת אם אני אוכל 1700 ביום! איך 1700??? לא לא, זה לא ייתכן. אני אקצץ חצי מהתפריט שלה ויהיה בסדר.
"מה את כל כך בשוק? את אוכלת עכשיו 4000-5000 ביום, אז 1700 זה מוגזם פתאום בישבילך?"
את זה כבר אני אמרתי בלב לעצמי.
הבטחתי לעצמי לנסות ולהקשיב לה. הרי אין לי מה לאבד יותר...
סיימנו את הפגישה, היא ביקשה ממני לחזור למעקב בעוד חודש.
יצאתי ממנה בכוחות מחודשים.
מאז חל בי שינוי כלשהו. נרגעתי יותר. ברגע שקיבלתי אישור ומבט מבחוץ ממישהי מוסמכת שאני בסדר גמור - פשוט נרגעתי.
עדיין מעדתי הרבה פעמים, אפילו אתמול. אבל משהו השתנה. משהו בגישה.
הפסקתי להיות כ"כ קשה עם עצמי.
לאט לאט אפילו ירדתי ל48.5, אבל זה פחות משנה האמת.
הרבה יותר מרגיע אותי לדעת שהשליטה לאט לאט חוזרת אליי. הדרך עוד ארוכה, מאוד מאוד ארוכה, אבל אני מקווה שבעוד שנה מהיום כל זה כבר יהיה הרבה מאחוריי. אפילו לא אכפת לי כבר להישאר במשקל הזה, העיקר לא להרגיש יותר כמו אפס כי אכלתי בייגלה מסכן.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
