הדמעות זלגו חרש על לחייו, זהו- זה נגמר.

לא יכול להיות, הוא מסרב להאמין שהנורא מכל קרה. אבל כן.

כמה זמן הוא לא בכה? הוא לא ידע, כי הוא לא זוכר. אבל הפעם זה שונה- לא אכפת לו שכל העולם יראה שהוא נשבר.

'תראו מה קרה! אתם לא רואים? היא מתה... מתה...' הוא רצה לצעוק לעולם, אבל גוש עקשן נתקע לו בגרון, הוא לא יכול היה.

זה קרה, היא מתה. אהובת חייו, מי שרצה לחלוק איתה את חייו, למות יחד איתה.

למה? זו היא רק האשמה שלו, הוא לא יכול לחיות עם זה שבאשמתו היא מתה, באשמתו בלבד.

דפיקה בדלת, הוא לא פתח, אבל גם לא מנע ממי שמאחורי הדלת להיכנס.

דפיקה שנית, שקט.

הדלת נפתחה לאט לאט, הוא לא הסתובב לראות מי זה היה כי זה לא היה אכפת לו.

אבל אולי... אולי אולי זו היא, היא תיכנס עכשיו דרך הדלת, תיתן לו חיבוק ונשיקה ותגיד שזה היה סתם חלום רע.

אבל זו לא הייתה היא כשהקול בקע איפשהו מאחוריו, זה לא היה הקול המתוק שלה. זה היה קולה של אמו שאמרה לו שהאוכל מחכה לו למטה, וכדאי שהוא יאכל משהו.

"אני לא רוצה, את יכולה להשאיר אותי לבד?" הוא ביקש בקול שבור, והיא הלכה.

הוא רצה לשים סוף לחייו, לא הייתה להם משמעות בלעדיה. אבל היא תמיד אמרה לו כמה זה חשוב לא לחיות את העבר, היא בעצמו אמרה לו שהוא צריך להמשיך בלעדיה אם היא תמות מתי שנודע לה שהמחלה הארורה הזאת תקפה אותה.

"יפה שלי," הוא אמר חרש, "את שומעת אותי נכון? רציתי להגיד לך שאני... אני אוהב אותך מאוד מאוד ו..." הוא לא יכול להמשיך, הדמעות עולות שוב והוא... הוא פשוט לא יכול לבטא במילים את מה שהוא חש...

בדידות.

כאב.

או שאולי זה... אבל?!

לא יכול להיות.

הרי הוא אף פעם לא התאבל על מישהו, הוא בעצם כלל לא הרגיש את ההרגשה הזאת קודם ולכן זו אפשרות. הוא מרגיש געגוע.

געגוע לדבר שלא יחזור בחיים.

געגוע לאהובת ליבו...

"אהובה... אהובתי את שומעת? תמיד אמרת לי שאת אוהבת אותי נורא ואני תמיד אמרתי לך שהחיים שלי לא שווים בלעדיך ואת היית מרצינה, ואומרת שאני צריך לשמוח תמיד כי החיוך שלי מעלים כל כאב... אבל איפה את לנחם אותי עכשיו? להגיד לי לחייך? כל מה שאמרת לי לא יכול להתקיים עכשיו בלעדיך... בלעדיך..."

ההבנה הכתה בו פתאום- היא לעולם לא תחזור.

גם אם הוא יתאבל עליה שנה.

גם אם שנתיים.

גם אם שלוש.

היא לא תחזור לעולם, וכל מה שנשאר ממנה היה רק הזיכרון, הזיכרון לדבר שלא ישוב עוד לעולם.

'כל היכן שלא תהיי- אני שלך.

כל היכן שלא תלכי- אני איתך.

כל שגופך חפץ- אני עימך.

גם כשליבך מתנפץ- אשמור את סודך.'

כתב. כתב והצפין.  הצפין עמוק במגירה. החביא עמוק בנבכי הלב.

ומאז, כל פעם שנזכר- כתב. כל זמן שליבו חפץ- שרבט וצפן.

גם אם היה זה קצר. גם אם היה זה כאב רגעי, לא פספס את ההזדמנות למלא המגירה.

וככל שהמגירה התמלאה- ליבו התרוקן. כל הכאב עבר לריבוע העץ, שלימים- הפך לנפשו השנייה.

***

ויום אחד זה קרה. יום אחד התחוללה השריפה.

'דליפת-גז' – כך טענו הכבאים.

האש יקדה באישוניו, משקפת את מה שראו עיניו. כל להבה, כל פיסת-אש, שרפה את ליבו.

כל שריר בגופו היה טעון, כל תאי-ליבו מאיימים להתפקע.  

המגירה.

מגירת חייו, בה שכנו מכתבי געגועיו.

בכוחותיו האחרונים כתב על דף מזדמן-

'כואב,

כמהה.

כבר לא שואב כוחותיי.

אוהב,

שומע.

ועכשיו אצטרף אליך- אהובת חיי.'

ותחב לתיק אימו המתייפחת חרש בצד.

תחב. תחב ונכנס לשם-

מתעלם ממשפחתו הצועקת לו 'בוא!', מתעלם מהכבאים המנסים לעוצרו. פשוט נכנס, כל כולו, להתייחד עם אהובת ליבו.

'כל היכן שלא תהיי- אני שלך.

כל היכן שלא תלכי- אני איתך.

כל שגופך חפץ- אני עימך.

גם כשליבך מתנפץ- אשמור את סודך.'