הייתי טומבוי רוב החיים אבל אי אפשר לנחש את זה. כפמיניסטית אני מתנגדת לטקסים האלה שאמורים לשנות את גופי ולהתאים אותי לאיזה אידיאל נשי שתמיד מורחק ממני, כמו אבא בים שאמר לי תשחי אלי, תשחי אלי, אבל שוב ושוב צעד במים אחורה. נדמה שלגברים יש חיים ותחביבים ואנחנו הנשים רק אחד מהם; מתי בדיוק נתקעתי עם האמונה שהחיים שלי זה גברים ותשומת לבם?
על אפי ועל חמתי, התשוקה שלי מכניעה אותי ומשתוקקת להכנע. אני אישה; מלאה בקימורים, רכה. אבל בתוכו, הגוף שלי הוא זירת דראג, מחליט להיות אישה על פי הסממנים החיצוניים לו, מבטל את האמת ומאמץ אידיאל בשביל למשוך עוד ועוד. על אפי ועל חמתי בתוך התשוקה הגוף שלי מושך טקסי טיפוח, זמן הכנה איטי והתכוננות, שמכניעים אותי לעינו המתבוננת של גבר, מבשלים אותי ואת הזהות שלי לאורך שעות. אני חופפת את השיער ומרגישה בעקיפין ובזרות עצמית את מה שירגיש גבר כשיגע בשיערי: הכפילות הזאת הנשית, אני אני ואני גם מי שנוגע בי. מזדהה עם זהותו, מכינה את עצמי להיות הוא במגע איתי. מדמיינת כל הזמן איך זה להיות אני לא כאני אלא כאת. אני "את" שלך שנוגעת בעדינות בעורי, מושחת אותו בשמן הטוב לקראת המפגש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
בלוגרוטיקה