סיפור בהמשכים

אז אחרי הרהורים ומחשבות, החלטתי להתחיל דף חדש וסיפור חדש. מקווה שתאהבו,

לולה♥

הדבר היחידי שבאמת הייתי טובה בו, הוא המוזיקה.

הוריי תמיד מספרים בגאווה שנולדתי עם גיטריה ביד, ולפעמים, כשרוצים להגזים, הם מוסיפים גם את המיקרופון.

כבר מגיל מוקדם התחלתי לנגן על כל כלי נגינה שיש ושרתי. שרתי את נשמתי. שרתי עוד ועוד ועוד עד שלגרון נמאס ועשה אותי צרודה.

בכיתי כמו משוגעת. חשבתי שקולי אף פעם לא יחזור אליי. אבל אימי חיבקה אותי, נישקה לי במצח ואמרה בבחיוך, "הוא יחזור עדי, אני מבטיחה."

היא צדקה, אתם יודעים. אחרי כמה ימים של שתיקה ממושכת ושתיית תה נענע חם- הוא חזר.

מאז תמיד ידעתי- אמא תמיד צודקת, לא משנה כמה נתווכח איתה.

*

עוד פעם התווכחנו, כמו תמיד. התחלנו לצעוק אחד על השני במכונית האדומה, בעודו נוהג ומביט על הכביש. מבטו כועס, מיד היה אפשר להבחין בזה.

"את התנשקת איתו, עדי. את לא יכולה להכחיש את זה!"

"זה היה כלום! ומה אתה בכלל מדבר, אתה בלעת את הפה של ענת הפרוצה הזאת!"

"היא לא פרוצה," הוא העיר, חורק את שיניו בכעס.

הוא מגן עליה. אני לא מאמינה, הוא אשכרה מגן עליה.

הבטתי בו, דמעה מלוחה עומדת בעיניי.

"הלוואי שתמות," מלמלתי בכעס.

פניו התקשחו. הוא הפנה את מבטו אליי, עיניו צורבות בעיניי. נזכרתי שאנחנו נוסעים.

"שגיא, תסתכל על הכביש," ציוויתי עליי.

"זה מה שאת מאחלת לי, עדי? למות?" הוא עדיין הסתכל עליי, לא מניד עפעף לעבר הכביש. בהיתי בו, פניי מפחדות. אנחנו הולכים לעבור תאונה.

ואז שמעתי בום חזק. מיד הרגשתי כאב. כאב חד כזה, שפולח וחותך את הנשמה.

ואז, בחושך ובקור שעירפלו את חושיי- לא הרגשתי דבר.

*

שנה קודם

"תפתחי כבר את המכתב!" גערה בי ליאור.

"תני לה את הזמן שלה," האיט אותה אמיר.

אמיר וליאור- הידידים הכי טובים.

"נו חמודה, התקבלת?" שאלה אמי בעיניים מנצנצות.

אמא- רחל. פולנייה מדופלמת.

מצאתי את עצמי עם מכתב אחד בידי, והמולה של אנשים בוהים בי עם מבטים מסוקרנים.

רק אבי ישב על הכיסא, מסתכל לעברי במבט חם. כ"כ מתאים לו.

אבא- שי. הנורמלי היחידי במשפחה.

"מה עשיתם מזה כזה סיפור," קולו של תומר נשמע מהמדרגות. הוא ירד, מסתכל על מה כל ההמולה ומשחק אותה אדיש במיוחד, "זאת כולה עדי."

אחי- תומר. בן 18. קרצייה סביבתית.

לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את המעטפה.

בתוכה היה נייר, מכתב. הוצאתי את הנייר, יישרתי אותו והתחלתי לקרוא.

"עדי..?" שאלה ליאור בדאגה.

הבטתי עליהם, מבטי בשוק. איך להגיד להם את זה? באיזה מילים להשתמש?

במקום המילים יצאו הדמעות. מבטם נעשה רך ואוהב, מנחם. אך עם זאת סקרן ומבולבל.

"עדידי.. מה קורה?" אמי התקרבה אליי.

"התקבלתי," אמרתי, מבטי נח על הדף ואחר כך עליהם, חיוך קל פרוס על שפתיי.

מצאתי את עצמי נטרפת ע"י חיבוקים של אנשים, מתקשה לנשום.

מילים של "כל הכבוד", "כישרונית" , "ידעתי שתתקבלי" התעופפו באוויר הפתוח.

ואני, אני רק הייתי שמחה שהתקבלתי לאמנויות הבמה- שירה, משחק וריקוד.

*

"בגדים חמים?"

"יש."

"בגדים קצרים?"

"יש"

"מטען ופלאפון?"

"יש ויש. אמא, יש לי פה רשימה," הראתי לה את הדף מול העיניים, "ועל כל דבר שהכנתי למזוודה עשיתי וי. את רואה, כל הדברים מסומנים פה בוי."

היא בחנה בעיניה את הדף. "אז את יכולה להפסיק לדאוג ולשאול אם הכנסתי כל דבר."

"מה עם מצלמה?"

נאנחתי.

"עדי, טלפון!" קולו של אבי נשמע מלמטה.

ירדתי ולקחתי מידו את הפלאפון שלי.

"הלו?"

"אל תעזבי.." קולה החנוק של ליאור נשמע מבעד לטלפון.

חייכתי. "אני באה לפה בסופ"ש, את יודעת. זה לא שאני הולכת לגן עדן."

"אין דבר כזה," היא התווכחה איתי, "ועדיין. אולי בכל זאת תישארי? שמעתי שפותחים פה מגמת שירה-"

"אני אתגעגע אלייך.."

היא לא אמרה דבר, רק בכתה.

*

מחר. מחר מתחילים הלימודים. מחר אני נוסעת. מחר אני עוזבת. מחר..

ליאור ואמיר התנחלו אצלי, מעבירים איתי את הרגעים האחרונים.

גאד, אני נשמעת כאילו אני גוססת.

"תשמרי על עצמך," הזהירה אותי ליאור, עיניה הירוקות בוחנות את פניי, "אל תעשי שטויות כמו שאני מכירה אותך. את תהיי עכשיו רחוקה, ואף אחד לא יהיה שם לעזור לך, ואני לא צריכה עכשיו שיקרה לך משהו ו-"

"אוקיי, אוקיי מיס אני משוגעת פסיכופתית, אני אשמור על עצמי."

היא חבטה בי עם היד.

"אנחנו נתגעגע אלייך," אמר אמיר, קולו רך.

חייכתי. "גם אני."

"גריז?" שאלתי. לי, לאמיר ולליאור יש בדיחה פנימית כזאת. כל פעם שאחד מאיתנו היה עוזב לאנשהו- בין אם זה ליאור למחנה ריקוד, בין אם זה אמיר לחו"ל- היינו רואים יחדיו את הסרט גריז.

הם חייכו. "תעשי גם פופקורן," אמרה ליאור, ומצאה לה פינה נוחה בספה.

הלכתי להביא את הסרט, חיממתי פופקורן, וחזרתי לשבת על הספה, עם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם.

*

"מתרגשת?" שאל אבי כשראה אותי שוכבת על הספה, אחרי שליאור ואמיר עזבו, יותר נכון אמיר הכריח את ליאור לעזוב.

לקחתי נשימה עמוקה. "כן," עניתי.

הוא התיישב על הכורסה שצמודה לספה.

"הכי חשוב לי זה שתהיי מאושרת," הוא אמר עם עיניו הכנות והישירות.

איך שאני אתגעגע אליו ולתובנות החכמות שלו.

"אני מאושרת, אבא," חייכתי אליו.

הוא רק חייך, בהה בי לכמה זמן ועלה למעלה עם "לילה טוב" נעים.

המשכתי לשכב על הספה הרפואית שלי, שכל פעם שכאבה לי הבטן ושכבתי עליה- כאב הבטן נעלם, וכל פעם שהיה לי מיגרנה ושכבתי עליה- כאב הראש עבר, וכל פעם שהדמעות המלוחות שלי נספגו בבד כששכבתי עליה- כאב הלב שלי, טוב, נעלם זמנית.

אני אתגעגע למקום הזה שאני קוראת לו בית. אני אתגעגע לבצפר, לחברים, לאווירה הזאת, לשיגרה הזאת.

אבל כפי שהמורה הדגול שלנו במחשבת ישראל אומר: כל שגרה חייבת שינוי, לא?

בעודי שוכבת על הספה, מביטה למעלה בניסיון נואש למצוא תשובה, או סתם לחשוב במוחי מחשבות סתמיות, לא העלתי בכלל למחשבותיי את האפשרות שהשינוי יכול לבוא גם לרעה.