סיפור בהמשכים

זהו.

אין יותר אני והוא, אין יותר הוא ואני.

אין יותר אנחנו.

יש אותו ויש אותי, בנפרד.

אני לא מאמינה שהגענו לפרידה.

אני לא מאמינה שהוא לא אוהב אותי עוד.

אני לא מאמינה שהוא גם אמר לי את זה בעצמו.

זה בגללי? עשיתי משהו? אני לא מושכת מספיק? אני לא טובה מספיק?

רק שיגיד, שיאמר.

אני לא יכולה ככה כשהוא שותק.

ואנחנו מתעלמים, מתרחקים, נעלמים.

"מבטים נפגשים, ואנחנו כמו זרים."

ככה זה.

אנחנו שני זרים.

כשאני רואה אותך, אני בורחת או מתעלמת בכל כוחי.

וכשאתה רואה אותי.. טוב, לא כל כך אכפת לך.

ואין לי מושג מה עשיתי.

הכל היה כל כך טוב, הכל הלך כל כך מושלם.

חגגנו חודש בצורה מדהימה.

מה קרה פתאום?

למה היית חייב להשתנות? למה כשהיא באה אתה הפכת למגעיל, אחר?

ואין לך שום דבר איתה, הרי אתה אמרת את זה בעצמך.

אין לך שום דבר איתה או עם כל בת אחרת מהבצפר, ובכלל.

אבל זה מוזר לי.

מוזר לי כי אתה, זה שעשה כל שביכולתו שנהיה פתוחים, ישרים, כנים, אתה- אתה זה ששיקרת לי מול הפנים.

כי כן יש לכם משהו.

ואתה כן מרגיש אליה משהו.

והקטע הכי מעצבן הוא שאתה חושב שאני טיפשה מספיק כדי להאמין לכל הבולשיט שלך.

דווקא כשהוא והיא נפרדו, החלטת שאתה לא אוהב אותי יותר.

תגיד, אני נראית לך משחק?

צעצוע? בובה?

מה עשיתי כדי לקבל את כל זה?!

אני בסך הכל רציתי מישהו שיאהב אותי כמו שאני אוהבת אותו. זה הכל.

למה פעם אחת, פאקינג פעם אחת ובודדה, אני לא מקבלת את מה שאני רוצה?

עזוב. אתה לא שווה את זה. אתה בחיים לא תהיה שווה את זה.

תיהנה איתה.

אבל רק שתדע לך, אני עדיין אוהבת יותר שחיפים.

זהו. נגמר.

הסוף כל כך קרוב ואין אפילו טעם להתאמץ.

למה? למה לצאת מושפלת?

הוא מחק אותי. הוא פאקינג מחק אותי.

מהכינוי שלו, מהחיים שלו, מהפייסבוק שלו..

מהכל.

הוא מחק אותי.

הוא מחק אותי.

הוא מחק. הוא. הוא מחק. אותי.

ודמעות מתחילות לרדת במורד לחיי בפתאומיות, כי הכאב חזק מדי.

ואני לא מצליחה לעצור אותו.

לא אותו ולא את הדמעות.

כי כואב לי, כל כך.

ואין לי אף אחד.

אני לבד.

ידעתי שאני לא צריכה להיכנס לזה, ידעתי שאני אפגע שוב.

ידעתי.

אני לא יודעת מה אנחנו, ואני בטוחה שגם הוא לא יודע.

יש בנינו שתיקה מביכה כזאת.

זה לא שאנחנו עומדים אחד מול השני ושותקים, ממש לא.

אנחנו מתעלמים.

וזה כ"כ קשה, להתעלם ממנו, מהאהוב שלי, מהנפש שלי.

וכל יום שעובר אני רוצה פשוט לרוץ אליו בהתנפלות של נשיקות סוחפות.

ולא אכפת לי מה הוא יחשוב, ולא אכפת לי מה כולם יחשבו.

פעם אחת אני אעשה את מה שאני באמת רוצה.

אבל לא.

אני עדיין כועסת עליו.

עדיין.

ולמרות שאני כועסת, אני גם עדיין אוהבת.

איך אפשר שלא?

"אבל איך? איך את יכולה לאהוב אותו אם הוא ככה?" שי לא הבינה

"זה לא נגמר בתוך יום, או יומיים, אפילו לא בחודש. זה לוקח זמן," ניסיתי להסביר לה.

"אבל.. זה מוזר. את בעצמך אמרת שאת שונאת אותו."

"נכון. אבל זה לא אומר שהפסקתי לאהוב."

"איבדתי אותך."

"את לא היחידה."

ואז היא התייאשה.

היא לפעמים עוזרת לי, בדגש על הלפעמים, אבל היא באמת מבינה.

או לפחות מנסה להבין.

וזה כל מה שחשוב, לא?

חשבתי על כל מה שקרה בימים האחרונים, על כל מה שהוא עשה.

והגעתי למסקנות.

אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה יוצא איתי החוצה. למרות שקר לו.

אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה נמצא איתי בהפסקות, לא עם ידידות שלו.

אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה מגן עליי מהחברים האוטיסטים שלו. אבל הוא לא

אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה נלחם עליי. אבל הוא לא

אם הוא היה אוהב אותי..

אבל הוא לא.

ואני צריכה להפנים את זה. למרות שזה קשה.

הוא לא אוהב אותי.

ואני רק מחכה שגם אני אפסיק לאהוב אותו.