| 1/2009
עץ ההורטוס / מ. ר. סקוט
עץ ההורטוס / מ. ר. סקוט
ימי חורף קרים ומושלגים הגיעו גם לבקתה הקטנה שבקצה היער. חוקי הטבע תמיד נראו כמתעלמים מבקתת העץ המוזנחת שבקצה היער, אך הפעם הם חלו גם עליה. פתיתי השלג הלבנים והקלילים נערמו על גג הבקתה ויצרו כמעין שכבה לבנה דקיקה, שהשוותה לבקתה המוזנחת מראה קלאסי ומחמיא.
דלת הבקתה נפתחה, איש מבוגר גבוה קומה החל לפסוע על השלג באיטיות, נעזר במקל העץ הארוך והמעוטר שהחזיק בידו השמאלית. זקן ארוך עיטר את פניו וקמטים החלו מראים את סימניהם. הוא התקדם לעבר העץ הגדול שהיה במרחק של בערך כמאה מטרים מהבקתה. ענפיו של העץ היו ארוכים וסבוכים, מלאי עלים ירוקים. שורשיו העצומים יצרו גבעות מרשימות באדמה המושלגת. השלג לא הגיע לעץ, העץ היה ירוק. פתית שלג אחד לא עבר את מחסומו הקסום של העץ; האיש הזקן התקדם לעבר העץ ומלמל בזווית פיו משהו חלוש, אך כנראה בעל משמעות רבה, מאחר והעץ השיל כמה מענפיו הישר לידו של האיש. כל הענפים שנפלו לידו של האיש, היו בדיוק באותו הגודל; עשרה פעמים בעשור אחד, הגיעו לבקתת העץ אנשים שעברו את המסע, ואספו את ענפיו שנקטפו באותו יום אחד בשנה, בו חלו חוקי הטבע על הבקתה. אנטוני קלמסטייר היה האיש הראשון להגיע לעץ בפתיחת העשור החדש, הוא היה מספר חמישים.
"אני לא אסכים לקבל אף אחד בזמן הטקסים." אמר אנטוני למשרתו בנימה מתרעמת. "אם מישהו יכנס ויפריע לי, אני אגיב, שנינו מעדיפים להמנע מזה". קידה קלה, והמשרת יצא מהחדר.
החדר היה חשוך, האור היחיד היה אור הנרות שעמדו על מדף עץ מוגבה שעמד ממול לעיגול בתוכו עמד אנטוני. טקס עץ ההורטוס היה טקס שאותו נאלצים הנבחרים לבצע כל יום, אחרת התוצאות חמורות מאוד. את מסע החיים אנטוני כבר עבר, אך השלב שמעבר היה צריך להתבצע כדרך לחיים החדשים אותם חי.
השרביט הקצר והדקיק זע על הרצפה באי נוחות, כמבקש להטען באנרגיות המשתמש מחדש. "כל רגע, כל רגע" אמר אנטוני בקול משועשע. אנטוני התקדם קדימה ולקח את השרביט, הניף אותו ונתן לניצוצות השחורים שיצאו ממנו למלא את אוויר החדר, הנרות כבו. רעם חזק נשמע, וקול אפל ונמוך יצא מגרונו של אנטוני ואמר – "לארק"; הטקס השתבש, זה מעולם לא קרה. אנטוני יצא בסערה מהחדר האפלולי, ירד במדרגות במהירות ויצא לרחוב. משהו בתוכו נתן לו את הצורך ללכת במהירות לחנות העתיקות שהוא החזיק בלונדון;
כמעט אף-אחד לא תהה מעולם מדוע החנות סגורה רוב הזמן, לא הרבה התעניינו במה שהיה לה להציע.
הוא הגיע לדלת החנות, דלת עץ גדולה ללא ידית וחור גדול מן הרגיל שהתאים בדיוק למפתח. אנטוני הוציא מכיס מכנסו את המפתח הגדול והמוזר, ופתח את הדלת. כל העתיקות היו מכוסות בשכבה דקיקה של אבק, כראוי לחפצים ששכבו במשך שנה שלמה ללא התייחסות. אנטוני הלך להתיישב בכסא הפלסטיק המלוכלך שהיה מאחורי הדלפק, והפעמון לא איחר לצלצל.
"יבוא" צעק. הדלת נפתחה, ולתוך החנות נכנס נער צעיר שלהערכתו של אנטוני היה בגיל שבע-עשרה. "מסע של שנים הוביל אותי לכאן! אני יודע שאולי אראה תמהוני בעינייך. זקני הכפר שבדרום היבשת נתנו לי את הכתובת הזאת, וליבי אמר לי שזה המקום הנכון להיות בו.".
הלם מוחלט; זה הדבר היחיד שעבר על אנטוני קלמסטייר באותו רגע. זה יכול להיות? במשך חמש דקות הוא בהה בנער הנחוש וחשב איך להגיב. בטקס הראשון הוא הוזהר. כשעמד בפעם הראשונה מתחת לעץ ההורטוס, מביט ביראה איך פתיתי השלג נסים מהעץ. שומר העץ אמר לו במפורש שיום יבוא והוא יצא למסע בשנית, כמורה הדרך של הנבחר הבא. הוא חשב שיעברו שנים, עד שיצטרך לעזוב את ביתו לפרק זמן
כה ארוך ולצאת למסע הזה בשנית, אך חצי שנה עוד לא עברה, וככל הנראה הנבחר הבא הגיע.
"אין צורך לעמוד, אתה מוזמן לשבת. אתה מעוניין בכוס תה?" שאל אנטוני בקול רגוע ושקול. "כן, תודה" אמר הנער והתיישב על כיסא מאובק בצידו השני של הדלפק. לאחר שסיים להכין את התה, חזר אנטוני לדלפק והניח את הספלים על השולחן. "אהיה שמח לשמוע במה אתה מעוניין, למרות שנדמה לי שאני מבין." אמר אנטוני והסתכל במבט רציני על הנער.
"קוראים לי לארק, לארק סטיפריי. אני הגעתי מרחוק, עזבתי הכול. יצאתי לעבר הלא- נודע, בו אני מאמין בלב שלם. ידעתי שהקסום והלא טבעי קיים בעולמנו, אך לא ידעתי איך להגיע אליו. כל חיי קיבלתי רק רמזים למקורותיו, כך שידעתי לאן אני צריך ללכת".
אנטוני זע בעצבנות בכסאו. לארק כנראה הבחין במשהו ועצר את דבריו. "הם ידעו, הם ידעו שאתה תדע למה באתי, הם ידעו שאתה התשובה. ואני רואה שיש לך מושג, אתה לחוץ, אתה יודע לאן עליך ללכת עכשיו כשאני פה". "לא הייתי רואה זאת כלחץ, אלא יותר כהתרגשות, מאחר ולא ציפיתי לך כה מוקדם". אמר אנטוני ונרגע קלות.
"אני מחפש אחר השרביט, הזקנים סיפרו לי עליו כל מה שאני צריך לדעת. אתה האחרון שהגעת אליו, אתה תעזור לי לעבור את המסע הזה" אמר לארק בעודו מחייך. "כן, זוהי חובתי לנסות לעזור לך. אך גם חובתי להזהיר אותך, שלא כל אחד יכול לעבור את המסע הזה. בעודי מנסה לעבור את תלאותיו ראיתי אחרים נכשלים, ראיתי אחרים פוצעים את נפשם ומאבדים את דעתם. האם כל חייך עד היום הובילו לנקודה שממנה
אין חזור? לא משנה מה יהיו התוצאות, אתה לא תחזור אותו אדם". "נמאס לי מאנשים שאומרים לי מה אני לא מסוגל לעשות. אני צריך את כל התמיכה שאני יכול לקבל, אנשים שיגידו לי שאני מסוגל. אני יוותר על המסע הזה אם אני לא אקבל ממך את התמיכה המלאה, זאת הסיבה שעזבתי את כל חיי הקודמים מאחור".
אנטוני חשב, שקל מה להגיד. הוא חייב לעזור לנער. כך אמר שומר העץ, או שיאבד את כל העבודה. אך מה יקרה אם הוא יסכים לתמוך בנער כאשר הוא לא שלם בליבו עם ההחלטה?, אך האם יש ברירה?
"אעזור לך, אתמוך בך. אך אני צריך התחייבות מצידך, התחייבות שכאשר הקשיים יערימו עליך, אתה תזחל מחוץ לערימות. שכאשר כל הסיכויים יהיו נגדך, לא תצא ללא מלחמה. כשהמוות ינסה להערים עליך, לא תהסס. אני צריך את הבטחתך". לארק נעמד זקוף, הביט על אנטוני במבט נחוש אך מחייך קלות למרות רצינותו הברורה ואמר – "אני מבטיח". האדמה רעדה, אך האנשים שטיילו ברחוב ההומה שבחוץ לא שמו לב. קול חבטה, אנטוני קלמסטייר מת.
שומר הבקתה התקרב חזרה לעבר הבקתה, עכשיו נקייה משלג, חוקי הטבע לא חלו עליה יותר. הוא פתח את הדלת והקשיב בדממה לחריקת הצירים אליה היה רגיל כבר שנים. הוא הניח את ענפי העץ על השולחן כאשר שמע צחוק, הנבחר הגיע. צחוק נוסף וסכין חדרה עמוק לליבו;
הנבחר הרג אותו.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
| |
| כינוי:
מין: זכר
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
