הרבה זמן היה לי טוב, טוב מהרגיל.
התרגלתי שטוב לי, להתרגל אליו מהר, בלי יותר מדי בכי .
בלי יותר מדי דכאון, ואז אחרי כמה ימים זה שוב חוזר.
המון זמן זה לא חזר.
אז הנה, הגיע הרגע.
יש פעמים שאני פשוט לא רואה אותו אותו הדבר ,
כאילו כל דבר שהוא עושה מחרפן אותי, שזה ההפך הגמור ממה שאני מצפה שהוא יעשה
שזה ההפך הגמור ממה שהוא תמיד עושה, או אומר.
ואז אני כועסת עליו, בלי שום סיבה אמיתית .
ובוכה, ושותקת, ומראה לו כמה אני כועסת , בלי שום הסבר.
ומתגעגעת למה שהוא בדרך כלל, למה שאני רגילה, ואוהבת.
ואני יודעת ,שהוא לא שונהף שהכל בראש שלי ואין לי שום דרך הגיונית להסביר לו את זה.
והוא פשוט יושב, ומחבק אותי ,למרות שאני מתנגדת,
ואומר לי שהוא אוהב אותי,למרות שאני כועסת .בלי סיבה ,
למרות שאני קמה והולכת ,או יותר נכון , כמעט הולכת.
הוא פשוט יושב שם , ומחכה לי, כמו תמיד.
אני מצפה שהוא ישר ישאל אותי מה קרה, למה אני ככה,
שילך אחרי בשניה שאני קמה, ולא ימשיך לשבת.
כי זה מה שהוא תמיד עושה, ונכון שלפעמים זה מעיק עלי,
אבל אני אף פעם לא רוצה שהוא יפסיק,
כי אם הוא יפסיק, אני בטח לא יעשה את זה , וזה פשוט יגמר .
אז כעסתי עליו, ולא הייתה שום סיבה מוצדקת .
"את לא יכולה לצפות ממני את זה"
נכון , אני לא.
אבל אני לא שולטת בזה.
אני רגילה שככה אתה, אז זה למה שאני מצפה.
לפעמים מכאיבה לי האמת שהוא מעמיד לפני. האמת שלי,
או האמת שלו - שהוא תמיד יהיה שם, גם אם אני יכעס או יצעק או יבכה.
גם אם אני ירצה ללכת , הוא לא יתן לי , הוא תמיד ישאר לחבק אותי,
בלי שום כעס , רק אהבה.
ושאם המצב היה הפוך , אני לא הייתי הולכת אחריו , אני לא הייתי רודפת אחריו,
אני הייתי כועסת ובוכה. הייתי נותת לו ללכת.
שהוא תמיד יאהב אותי, וזה אף פעם לא משתנה , הוא לא פתאום מרגיש שהוא מעורער לגבי האהבה שלו כלפי.
ואני כן , אני כן לפעמים מעורערת .
הוא יספר לי תמיד אם הוא ירגיש רע, הוא לא ישמור אפעם, הוא לא יסתיר ממני,
ואני כן, אני כן יסתיר את זה.
ונכון אני יודעת את כל זה. מכאיב לדעת את זה כל פעם מחדש ,
אבל כשהוא אומר את זה, זה נשמע אחרת מאשר רק לדעת את זה .
זה נשמע מעצבן, אני פשוט רוצה להגיד לו שנכון, הוא מושלם ואני מטומטמת, אז שיעזוב אותי בשקט.
וזה רק בגלל שקשה לי לשמוע את האמת, ממנו .
זה כאילו הוא מתנשא , כאילו הוא מראה לי כמה הוא בסדר ואני לא.
ואני יודעת ובטוחה שזאת לא הכוונה, אבל ככה יוצא, ובמקום לעודד אותי, יוצא שאני כועסת עליו יותר .
ואין לי שום הסבר.
אני מצטערת שאני גורמת לו לכאב .
שאני גורמת לו לחשוב כל פעם שאני רוצה לגמור את זה, זאת לא הכוונה שלי.
אני יודעת שאני לא יוכל לחיות בלעדיו , לקום בבוקר ולדעת, שאין לי אותו , שאין לי את כל מה שמחזיק אותי .
שאין לי מי שיעודד אותי, לדעת שאין מי שיקשיב לי, מי שיחבק אותי, שינשק אותי, ושיגיד לי שהוא אוהב אותי כמו שרק הוא יודע ,בדרך שלו ,
רק ממנו אני רוצה לשמוע את זה ולראות את זה .ללכת בכל מקום ולהזכר בכמה היה לנו טוב, ולדעת שאני זאת שגמרתי את זה רק בגלל רגע אחד של כעס.
זה מרגיש רע , אני מחזיקה את עצמי , ולא אומרת את המילים האלה , בשביל לא לגרום לדברים כאלה לקרות.
רע לי עכשיו, למרות שאני יודעת שאני אמורה להיות מאושרת כי יש לי את הבן אדם הכי מדהים בעולם, איתי.
והוא שלי, ורוצה להיות שלי, ורק שלי.
נשמע מושלם מדי . אבל נכון .
ובכל זאת , רע לי , וברגע שאני יראה אותו הוא ישאל אותי למה רע לי.
ושוב ,לא תהיה לי תשובה .
אני פשוט מיואשת לפעמים.
someone in this world
כינוי:
..someone in this world
בבלוג זה
בכל הבלוגים
