מי שאוהב את סידרת "דמדומים" יכול להתחבר :) 

השקיעה האחרונה

בחיי האנושיים, או לפחות זה מה שאני חושבת.


הקדמה.

מי לא תהה אי פעם בילדותו האם הוא מאומץ?
אני זוכרת את היום הזה. ערב אחד אמא ואבא ישבו בסלון וראו טלוויזיה. כשמחשבות שרק מתעמקות בלילה לפניי השינה לא נתנו לי מנוחה, התגנבתי בפיג'מה מתוך החושך ונעמדתי לפניהם והסתרתי את המסך בגופי. הם החלו להניע את הראשים לצדדים, וכשראו שלא הולך להם העפילו את המבטים עליי בבת אחת. הכל התרחש בשניות ספורות וכבר ראיתי שהמבטים שלהם משתנים לגמריי והופכים להיות מאוד חמורים. אך בזמן שהם פתחו את הפיות ולפני שהם הספיקו להגיד משהו, התפרצתי; "אמא, אבא, תגידו אני מאומצת?"
הפיות נשארו תלויים באוויר ורק העיניים שלהם התרחבו וקפאו. התעורר וויכוח סוער בתוך הטלוויזיה, אך עיניהם לא זעו מפניי.
"חחח-" אבא היה הראשון שהפשיר מתוך הקיפאון וצחק בצחוק חזק מאוד, כאילו שכח שאחותי הקטנה ישנה ממש מאחורי הקיר ושהצליחו להרדימה אך בקושי רק דקות ספורות לפני שהתחילה סדרת הערב שלהם.
שעה קלה לפניי אמא האיצה באבי להזדרז עם סיפור השינה שלנו כשהסתכלה על השעון, ואבא התחיל לקרוא כל כך מהר עד שהמילים התבלבלו ולא הבנו כלום.
הצחוק הזה לא היה רגיל לאבא. נראה היה שהוא ניסה להסתיר תחושה אחרת באמצעות הצחוק הזה, תחושה שגם אמא הרגישה והתקשתה יותר להסתירה כשהיא הפשירה רק מעט ומתחה שפתייה לחיוך שכניראה הרגיש לה שלא היה במקום, ולכן רעדו שפתיה.

"אל תדברי שטויות!" אבא התרומם מהספא, עדיין מדבר בטון גבוהה מידי וחיבק אותי ביד אחת.

"למה את חושבת דברים כאלה?" אמרה אמא בקול תאטרלי וגם הפרצוף שעשתה היה מלאכותי למדיי.

"אמא, אבא, מה קרה?" ראיתי את אחותי יוצאת מהמסדרון החשוך ומוארת באורה הכחול של הטלוויזיה, כשהיא טוחבת אגרוף אחת בעינה הימינית בידיה השמאלית מחזיקה את בובת הקוף הלבנה שלי שלדבריה בלעדייה לא תצליח להרדם לעולם.

"כלום, מתוקה..." אמא התרוממה וניגשה אליה והעבירה כמה ליטופים על גבה.

היא הייתה מאוד מנומנמת ולא המשיכה לשאול שאלות.

"בואי למיטה," אבא נאחז בזרועי ומשך אותי לכיוון החדר.

לפתע גם אני הרגשתי מנומנמת והחלטתי להמשיך את התחקיר מחר. אך אחרי שחזרתי מהגן עלו על הפרק הרבה דברים חדשים ששמעתי ולמדתי באותו היום עליהם הצפתי בשאלות את ההורים שלי והעניין של אתמול נשכח מעט, בדיוק כמו העניינים שקדמו לאתמול והעניינים שקדמו להם.
אך הדברים נמשו ביום העכור ההוא ממעמקי הזיכרון שלי וההתרחשויות קיבלו משמעות אחרת כשהאמת התנוססה כעת לנגד עיניי וכשהבטתי במראה - למעשה ראיתי עד כמה אני שונה מהוריי ומאחותי. ובעצם מכל אדם אחר.

"ציפורניים ארוכות וקשות,
שיער בעל גוון מתכתי...
תמונה שלך מלפניי שנה... ומלפניי שנתיים ושלוש
ואין שום שינויי!
בדיוק כמו ברישומים של אבא שלי. לא, הוא לא היה אדם משוגע!"

 *

זה לא ערפדים ><