מירי

עמדתי בתוך המון רועש שצהל והריע מסביבי ואני נותרתי דום. דגלונים צבעוניים התעופפו מעל ראשי ולמרות שהייתי באוויר הפתוח, האווירה מסביבי יצרה הרגשה של מחנק. 

עקצוצים לא נעימים לאורך עמוד השידרה הרגישו כזרמי התחשמלות מכל מי שנמצא על ידי ונצמד כל כך קרוב, עד כדי עוררות בחילה, לגוף שלי והתחכח לי בכתפיים או בזרועות.

לאורך כל שנות חיי זאת הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי כלואה בתוך המון שכזה, לגמריי לבד כשחושי המחודדים לא מצליחים לזהות עוד מישהו כמוני בשטח התפרסות בטווח של לפחות עד עשרה קילומטרים. 

אני יודעת שאין לי ממה לפחד. זאת הייתה בחירה שלי אחרי הכל ואף אחד לא הכריח אותי, להפך הם ניסו להניע אותי מהרעיון. אבל נפשי לא היתה מוצא מרגוע למשך כל חיי אם לא הייתי ניצבת לצפות במחזה שהוא התוצאה אולי של כל מה שניסיתי להגשים אי פעם. של כל מה שכשל ושל הקצת שאולי הצליח. השאיפות שנשארו כל כך הרבה זמן בגדר שאיפות והחלומות שהעזנו להעלות על הדעת רק כשההינו עוצמים עיניים. 

אידיאולוגיה שלמה שקורנת מתוך עיניים של ילדה קטנה. ילדה רגילה, כביכול, שחיה את חייה כמו כולם. יש לה בית כמו כולם, משפחה כמו כולם - אמא, אבא ואחות קטנה. היא לומדת בבית ספר רגיל ויש לה חברים רגילים, השגים ממוצעים וחלומות כמו של כל ילדה בת גילה.

אך למעשה, שום דבר מכל אלו, זה בטוח, לא נכלל בתכתיבי החיים השמימיים שהכתיבו לה המלאכים ההם, בעלי נוצות התרנגולת שכל היום עסוקים בלהתרוצץ מתרוצצים ממקום למקום כשהם מכים עם הכנפיים על האוויר של גן עדן וככה זה לנצח שלם. לעומתם, נצח של יצורים אחרים על פני כדור הארץ נראה קצת אחרת.

בצירי צער, מלווה בדמעות הסובבים היא יצאה לאוויר העולם לפני מספר שנים. היה ברור איך הולכים להראות חייה כבר מהרגע שבו היא יצאה מבטן אימה. 

עתידה של התינוקת הרכה הזאת לעבור בדיוק את כל מה שעבר על כל אחד מאיתנו, גורל שהופך את יום הלידה ליום אבל בשביל היצור שנולד בצילו.

כשהביטו בה ראו את התינוקות הקטנים והחלשים שהיו בתחילת דרכם ועורם הצטמרר. הם הסירו ממנה את העיניים מתוך בושה, כשראו את מבט הזעם שבעיניי אך אני בטוחה שהמשיכו להתעסק באותן המחשבות, אולי כשהם בוחנים את הצלקות בגופן ומנסים להזכר מתי הופיעה כל אחת מהן או תוהים לעצמם כמה צלקות יהיו לולדת החדשה ובאילו מקומות בדיוק. ובהתחשב בכך שנולדה בתקופה שהתחילה לתסוס לא מזמן... פנים של רבים עטו גוון כחלחל ונראה היה שחלקם עומדים להקיא. כל כך רציתי להקפיא את הרגע הזה שבו התינוקת שוכבת ליד אימה, ללא כל פגע, לחייה הקטנות עדיין נפוחות וורודות ועינייה הגדולות הירוקות-כהות מתגלגלות בתוך חוריהן. 

אחיה הגדול עורר מהומות בעיר ופיתה את השוטרים והעמיד אותה ואת כולנו בסכנה כפולה מזו שמרחפת עלינו מידי יום ביומו.

כבר לא מספיק היה לקיים את הטקסיות היומית שכולנו היינו רגילים אליה - מסתור ביום, שהייה בלילה, אלא נאסר על כולנו לעזוב את תחומי המחבוא וכל מה שראינו ימים שלמים היה מקום צר יחסית, בעומק כמה מטרים מתחת לפני האדמה. המחנק, והנוכחות החריפה של ריח החול הלח בנחיריים שלא עזבה לרגע גרמה לכולם להסתובב עצבניים עוד יותר ממה שהיינו.

ביום שבו נולדה כולם היו מתוחים כמו גומי שנמתח עד גבולו. כולם געשו מבפנים, גם מפני שלא יכולנו להריח אותם מתקרבים בגלל שריח האדמה הלחה בלבל את חוש הריח של כולנו.

הקשר הטלפוני גם לא היה משהו שאפשר להסתמך עליו, מכיוון שההחלטה אם יש קליטה או אין הייתה נתונה אך ורק בידי המכשירים הסלולארים שלנו והם לא כל כך מיהרו לצייט לנו.

כשהרחות שלהם הסתננו מבעד לריח החריף של החול וצמררו בגועל את העפים שלנו, היה כבר מאחור מידי. הם היו יותר מידי קרובים. שמענו את הכלבים שלהם מרחרחים ונובכים מעלינו וגם שמענו אותם צועקים כל מיני דברים אחד לשני.

באותו הרגע כשחושיי התכהו והרגשתי את הסוף והיסוריים הצפויים שלנו, שידענו עליהם מהשמועות שהתפשטו בקרבינו,

צללתי לתוך עומק נפשי ודגתי אחר הפיתרון המוסרי ביותר שיכולתי להעלות על דעתי באותו רגע, והוא כמובן, פיתרון שיושיע קודם כל את הקטנים שלנו.

מתוך מסדרון החול הארוך הגיחו שני בני אדם עם פנסים כשעל פניהם הבעה מאוד מפוחדת. דיברתי איתם והם הסכימו. אחרי שיצאו ביחד איתה - ולא עוררו כל חשד, המחבוא שלנו נפרץ והתקיים קרב קשה. היא מתה, אימא. ועוד כמה מחברינו. גם להם היו אבדות, אך למזלינו לא נוספו שבויים נוספים על השבויי היחיד שהם החזיקו בו - האח המתמרד. לפי השמועות, היו כאלה שראו אותו נכלא. כולם אמרו שזה הגיע לו והוא ימות במהרה אחרי שיערכו בו כמה ניסויים אכזריים. אין מה לנסות להציל אותו. גם ככה נגרמו מספיק מהומות ויש לנו הרבה להשתקם והרבה לסדר עד שנוכל לאמץ שגרת חיים כלשהי.

רצף המחשבות הרבות מקרב אותי לאט לאט לסיבה בגללה אני נמצאת כאן היום. והנה היא עולה בחושיי ואני זוקפת את ראשי ורואה אותה צועדת על הבמה.

היא ניגשת אל אישה מבוגרת שמחייכת אליה וכשידיה הקטנות מקבלות מידיה תעודה ירוקה ומאמצות אותה לחיקה, ושפתייה לוחשות בגאווה ציטוטים מוכרים מתוך החוקה של המדינה ועינייה קורנות לכל עבר, אני יכולה לחייך ולהגיד שהרגע הזה שמור לזכותי. אך משום מה רק הדמעות מופיעות על פניי. הן עושות את דרכן במורד הלחיים, מתעקלות ומרטיבות את הפה בקצוות.

זהו. אני מנסה להרגיע את עצמי במחשבותיי לפני שאמשוך תשומת לב. הכל בסדר, אפשר לשמוח. היא הפכה לאזרחית! ממש - כמו - כל - מי - שנמצא - פה - סביבך! יהיו לה חיים אנושיים לכל דבר. והכל בזכותך - הענקת לה כרטיס כניסה לחיים מאושרים וחסכת ממנה סבל כה רב! אם המלאכים המחורבנים ההם בשמיים לא יברכו אותי על כך, אני אלחש לעצמי ברכה בשקט, בלב ואדע שזה באמת מגיע לי.

  *

זה היה הפרק הראשון. מקווה שאהבתם

סבטה :)