אני אפרסם פה קצת טיוטות. יש פה לא מעט שגיאות כתיב וזה סתם ניסיון. אם אני אוהב את מה שתכננתי בהמשך והכתיבה תזרום לי הטיוטות יעברו עריכה רצינית ויהפכו לסיפור.

טיוטה א'. לסיפור אין עדיין שם. סליחה אם יש שגיאות כתיב אני אתקן מאוחר יותר.

הכל השתנה ביום האהבה. הוא נכנס לחדר הכיתה עם שיער מבולגן וזר פרחים בחיקו. הוא עמד מהסס לרגע, סוקר במבט שלא תאם את הצירוף שיצרו תווי פניו האחרים על רקע פניו. כשחל להתקדם לעברי ברגע אחד שעיניו כאילו אכלסו בתוכן תפיסה כלשהי הרגשתי את ליבי מאיץ את פעימותיו. אך כשידיו הגישו את הזר נוטף הוורדים באותה הנחישות שאפייניה את צעדיו לידיה של חברתי הבלונדינית ההמומה, שעמדה לידי והדבר תפס אותנו באמצע שיחה הכל מיהר לצנוח איכנשהו למטה ברגע ונותרתי לעמוד בעיניים פעורות לנגד התרחשות שנלקחה כאילו מסרט אימה והודבקה בהתרחשות רומנטית שנרקמה זה עתה לנגד עיניי.

"הו, קרול, תפסיק להתבדח!" היא תפסה אותו בכתפיו ומיהרה לסובב אותו אליי.

לרגע הוא עמד ובהה באוויר כאילו מעכל את שמו ואז התעשת והבזיק לעברי חיוך טיפשי שהתלבש על פניו בצורה שלא הכרתי ודחף את הזר לזרועותיי.

"תודה," לחשתי, מנסה לעלות חיוך קטן על שפתיי כדי להסתיר את ההלם שהתפשט בפניי והתבטא בעיוותים בלתי נשלטים על רקע העור שלי שהחוויר.

הוא הסתובב ופנה לעבר המושב האחורי ביותר בכיתה. המשכתי להביט בו והסטתי את עיניי במבוכה ברגע שהתיישב והחל למשוך בצווארון שלו כאילו מסדר אותו - כשלמעשה מחווה של מבוכה מסתתרת מאחורי המעשה.

התיישבתי במושב שלי והנחתי את הזר שהיה גדול בכמה מימדים לצד השולחן ובזוויות עיניי תפסתי את צרור החיוכים שהבזיקה לעברי חברתי. ראשה מושען על מרפקייה בזווית שמכוונת לעבר הפנים שלי והיא צמאה לתגובה כלשהי מהפרצוף שלי שמנסה להתעלם ממנה באופן מאוצץ מידי כשעיניי עסוקות בנבירה עיקשת בתוך קלמר העטים שלי, והסימנים שהשאירו התחושות שצצו על פניי לנוכח המצב עדיין לא נסוגו לגמריי והטילו את צילם על פניי.

בהפסקה כשכולם מיהרו לקום ולפנות את חדר הכיתה אני נשארתי במקומי. חיכיתי שהוא יגש אליי ויגיד משהו. כל דבר שיחסה מעט על המבוכה שהמעשה הפיל עלינו. אך הוא מיהר לאסוף את הדברים שלו לתוך התיק, לתלות אותו על הכתף ולעזוב את החדר מבלי לתת בי ולו אף מבט אחד.

במסדרון ראיתי אותו חולף על פניו של ג'ון כאילו שעבר זה עתה ליד תלמיד זר ולא ליד החבר הכי טוב שלו. 

"קרול!" הוא הסתובב והצטעק בעקבותיו, אך קרול המשיך להתעלם.

"קרול!!!" ג'ון הגביר את קולו ופתח בריצה לעברו. הוא קפץ על כתפיו והחל למשוך באוזניו, "מה פתאום אתה מתעלם ממני? הא? ומה זה הלוק החדש הזה? אני חייב לציין שזה הולם אותך! בחיים לא חשבתי שדבר כזה יתלבש עליך כל כך טוב!"

"תתרחק ממני," קרול הדף בעוצמה את ג'ון מעליו, וג'ון שהיה גדול ורחב מקרול בכמה מידות טובות נחת על הריצפה כשמבט מבולבל מרצד בעיניו.

המבט שהתפשט בתוך הכחול שבעיניו של קרול היה מאיים ורציני יותר מידי בשביל בחור שהכרתי כל הבעה והבעה שהעז לעלות אי פעם על פניו. השינויי בהבעות הפנים שלו שנראו כל כך מלוטשות ולהפתעתי תאמו את פניו וההתנהגות שלו כלפיי ג'ון גרמה לידי להתהדק סביב פי ולעיניי להתרחב.

קרול הסתובב והמשיך בהליכתו, מותיר את ג'ון על הריצפה עוקב אחוז הלם אחר צעדיו.

שקלתי את ההתרחשויות בראשי לאורך כל אותו היום, אך מחשבותיי היו משוחדות מכיוון הלב שכן קרול עשה צעד אמיץ בקידום היחסים שלנו שהיו במצב של קיפאון לאורך תקופה ארוכה מאוד. למעשה, זאת הייתה הפעם הראשונה מכל אותן השנים שאני מכירה אותו שהוא הגיש לי פרחים ביום האהבה. הייתי צריכה לשמוח. את המחווה עם ג'סיקה (חברתי הבלונדינית) פירשתי כבדיחה שנועדה על מנת להפשיר את המתח שיצרה הסיטואציה עם הפרחים אליה הוא הכניס אותנו. אך למעשה, הבדיחה רק הגבירה את המתח בנינו. את ההתנהגות שלו עם ג'ון הנחתי על רקע מעורפל של אחת מהמריבות שלהם שהסתתרה מעיניי קודם לכן.

לאחר שרגשותיי עברו שטיפה רצינית ותוכנתו מחדש, ניגשתי אליו ברוח רעננה ישר אחרי שיצנו משער בית הספר עם החיוך הכי כן שיכולתי להעלות על שפתיי ואת האמת זה בא לי ממש בקלות.

"קרול," אמרתי מאחורי גבו והוא נעצר ואחרי רגע הסתובב לעברי באיטיות. הבעת פניו הקודרת גרמה לחיוך שלי להתכווץ לרגע, אך הוא חזר להיות מתוח  

 ברגע שכל מה שתכננתי להגיד לו התגלגל לפי ולחץ על הלשון שלי שתתחוף אותו החוצה.

"אני ממש מודה לך על הפרחים," רפרפתי באפי על גבי הוורדים ולקחתי נשימה עמוקה של בושם לתוך ריאותיי.

הוא לא אמר דבר, אפילו לא הגיב. רק עמד במקומו כידיו בכיסיו ועיניו מעוורות את כל מה שנמצא בדרכם. 

שוב החיוך שלי התכווץ מעת כשפגשתי בהבעה הזאת שנחה כה שלווה ויציבה בפניו.

"תקשיב..." לא וויתרתי, "אולי תבוא אליי לקפה ועוגיות? אמא שלי בדיוק הכינה!"

ראיתי את עיניו מתמקדות על הפרצוף שלי אחרי שכאילו ערפל של מחשבות כלשהו עזב אותן. לאחר רגע הוא פתח את פיו; "לא... מצטער. יש לי דברים לעשות. בבית."

הנהנתי כשהחיוך נסוג כמעט לגמריי מפניי. הוא הסתובב ונופף לעברי בגב כף ידו. ברגע שהשתחררתי מעט התחושה המדכאת שהרעיפה עליי השיחה הקצרה איתו, קלטתי שהוא בכלל צועד בכיוון ההפוך מהבית שלו.

"היי!" קראתי לעברו, "הבית שלך לא נמצא בכיוון הזה!"

הוא נעצר ונפנה בחדות. ראיתי שעיניו התרחבו והוא הביט בי בפליאה ממוקדת. במהרה ראיתי אותו מפשיר מההבעה שקפצה על פניו עם חיוך חושף שיניים שהשכיח ממני את הכל והרגשתי רק את החמימות בלב מתפשטת בכל גופי.

"את יודעת, בעצם אשמח אם תלוי אותי".

הוא מיהר לגשר על מספר המטרים שהפרידו בנינו בצעדים מהירים.

במשך כל הדרך הוא שמר איתי על אותו הקצב. הוא הלך קרוב מאוד אליי והרגשתי עקצוצים בגוף כשהעזתי לעלות במחשבותיי מה יהיה השלב הבא. אך למעשה, לא בדיוק שמתי לב שהמחשבות הרבות שהסתובבו בראשי לנוכח המצב בעצם העסיקו אותי ועזרו לי להתעלם שלא בהיוודע מהשתיקה ששררה בינינו לאורך כל הדרך.                  

"אחד... שתיים... שלוש... ארבע... חמש... שש... שבע... שמונה... תשע... עשר! מי שמאחורי ומצדדי הוא העומד!" ילד קטן נפנה בחדות מהעץ שזה עתה נשען עליו כשספר ובחן את צדדיו כשהוא מכווץ את עיניו במאמץ. הוא לקח כמה צעדים קדימה, מבטו עדיין דרוך, בוחן את כל העצים שהקיפו אותו. מאחורי אחד העצים נעה צללית על החול. הוא לקח כמה צעדים נחושים לכיוון העץ ובמהרה פגש בזוג עיניים הססניות שהציצו בו מבעד לקורה. כשההבנה נחתה בו סופית, הוא שמע קול חביטות של נעליים מאחוריו וכשהסתובב ראה ילד אחר מקיש על העץ כשחיוך מסופק מרוח על פניו. הילד השני ניצל את ההלם הרגעי שאחז בסופר, ניתר מאחורי העץ וחצה בספרינט את מספר המטרים שהפרידו ממנו לעץ שעליו ספרו. שני הבנים עמדו וצחקקו בעוד שעיניו של הילד שספר רשפו בזעם לעברם.

"מה אתה עומד ככה ולא ממשיך לחפש? יש גם את דייק!" צעק לעברו אחד הבנים.

הילד שנראה מיואש מהמשחק הפנה לעברם את גבו והחל ללכת לכיוון סבך העצים שהתחיל את היער. הוא הציץ צאחורי כל עץ, התכופף ושחשח בכל שיח אך לא היו תוצאות. לאחר כמה דקות הבנים האחרים הצטרפו לחיפושים ובמהרה החל להשמע גם שמו של הנעדר בקולות מתגברים ניסה למעלה אל צמרות העצים.

הבנים התכווצו זה סביב זה כשצללים מאיימים החלו למלא את החלל שבין העצים והביט זה בזה בשאלה עד שהסופר החל לדבר:

"הוא כניראה שוב רימה אותנו. בחיי, זאת הפעם האחרונה שאני משחק עם הילד הזה בחיים שלי!"

"הוא בטח כבר מזמן בבית," סינן ילד אחר וטחב ידיו לכיסים בהפגנה של כעס.

"כבר מתחיל להחשיך, מוטב שנתפזר לבתים," הילד השלישי החל ללכת ושני הבנים האחרים החלו לצעוד אחריו ועזבו מאחוריהם את היער.

*

רוח קרה נשבה על פניו. הוא התעורר מזה שגופו התחיל לרעוד ובתגובה אוטומטית עטף את עצמו בזרועותיו והביט סביב.

הכל היה חשוך מסביבו. חושך מוחלט. רק כוכבים מהומהמים נצצו היי שם הרחק בשמיים ונגלו לפרקים מבין צמרות העצים שזעו מעליו בצורה תקיפה ומאיימת.

הוא התרומם והחל ללכת, לא בטוח לאיזה כיוון עליו לפנות. החשיכה מחקה את כל השבילים שהכיר והפכה את העצים מסביבו לגוש ענקיים מאיים. זה לא היה היער שהוא הכיר ואהב. זה היה מראה שדמה להתחלה של סרט אימה, סצנת המתח שמטרתה להרטיט עצבים לקראת הבאות שעליהן נרמז מאחורי כל עץ ושיח חשוך ושמתקרבות עם כל קול או רחש שנשמע ברקע.

דייק בלע את פחדיו וזקף את כתפיו החסונות קדימה בהפגנת אומץ שיראה על פני השטח כלפיי הלא נודע שעלול לחכות לו בסבכים האפלים.

לאחר שעשה זאת - שכנע את עצמו שהוא נראה דמות חסונה בפניי העיניים הלא נראות שיכולות לתור אחריו מתוך החשכה, ממש כמו הגיבורים בסרטים האהובים עליו, הוא התפנה לחשוב על פיתרון שיושיע אותו מהסיטואציה המפחידה אליה ניקלע.

במהרה נזכר באחד הסיפורים שקרא על ספינה שאיבדה את דרכה בים ונעזרה בכוכב הצפון, הכוכב הגדול בשמיים כדי לשוב לנתיב מסלולה. לזאת הוא הוסיף את הידיעה שביתו נמצא בצפון ליער ומיהר לזקוף את ראשו ולתור אחר הכוכב מבין הצמרות הנעות. הוא לא נדרש להתאמץ הרבה מפני שהכוכב המתבקש עמד בהיר וגדול בשמיים מעליו.

"ואו, כשמביטים מתוך כל החושך הזה הוא נראה יותר גדול. הרבה יותר גדול," הוא חשב לעצמו בעוד שהוא מאמץ את עיניו וראה את הכוכב גודל יותר ויותר לנגד עיניו. הוא נרתע לאחור בזמן שהכוכב נעשה להיות ממש בגודל הירח וצבעים נוספים נראו מהבהבים סביבו. הוא טס במהירות אדירה וכשהתקרב עיניו של דייק הסתנוורו והוא עצם אותן בחוזקה.

שניות ספורות אחריי נשמע חבטה עצומה במרחק מה ממנו שההדף ממנה העיף את דייק על הקרקע. לקח לדייק כמה דקות להתעשת ולהחזיר את הראייה לעיניו ולנסות לראות משהו שוב בחושך.

כשראיתו חזרה אליו בברור, הוא הבחין במרחק מה מבין העצים בצמד של אורות מהבהבים בשלל הצבעים.

הסקרנות הכריע אותו יותר מאשר ההלם והוא מיהר להתרומם על רגליו ולהתקדם לכיוון האובייקט שסביבו ריקדו אורות בשלל הצבעים. הוא זקף את כתפיו קדימה בהתגוננות וכל צעד שעשה היה מהיר יותר מקודמו. במהרה הוא מצא את עצמו יוצא אל קרחת היער ופוגש לשניה בודדה באורות לפני שהם מהבהבים פעמיים ומתכבים. השקט חוזר לשלוט על הסביבה.

גרגרי חול שעלו לאוויר מתחילים לצנוח ורק בודדים מהם נשארים באוויר. התמונה מתחילה להתברר בעיניו של דייק. אובייקט מתכתי בגודל עצום תקוע לפניו עד מחציתו באדמה. הוא לוקח כמה צעדים מהססים לעבר האובייקט והניח עליו את ידיו, אך מיהר לעזוב. הוא היה רותח והשאיר כוויות על ידיו הקטנות. משמאלו הוא הבחין במשהו שהזכיר לו דלת. הוא הניח אצבע על הידית לרבע שניה ומיהר לעזוב. אך להפתעתו הידית לא הייתה חמה בכלל. כשנגע בה פעם נוספת הבין שהיא עשויה מגומי.

הוא החל למשוך בה. בהתחלה בעדינות ואז כשראה שלא עבד הוא החל להיות יותר ויותר תקיף. לבסוף הדלת נפתחה מעצמה, ממש לא לכיוון שאליו משך דייק וחלל חשוך ניגלה לעיניו. הוא היסס אם להכנס. פתאום פחד כלשהו התחיל להתריע על עצמו ברקות והלב שלו הסתחרר בתוך גופו. הוא נאחז בשתי צידיי הדלת וקפץ פנימה.

בפנים הוא הבחין בכל מיני מכשירים לא מוכרים במסך ענק שגלש בבליטה ומעל לכל בדמות כלשהי שכובה על הריצפה לרגליו ולידה מפוזרים רסיסים של חפץ מנופץ כלשהו. הוא התכופף כדי לבחון את פניה של הדמות.

ממבט ראשון אפשר היה להבין שזאת הייתה אישה. היה לה שיער ארוך בגוון שנראה אפרפר בחושך. דייק נאחז באחת מהכפתיים שלה וניער אותה קלות - אך לא קיבל שום תגובה. הוא נאחז גם בכתף השניה והחל לנער אותה בתוקף, אך היא לא התעוררה. לבסוף הוא הרים אותה על גבו וקפץ איתה ביחד החוצה מתוך האובייקט הלא מוכר.

השבילים שבין העצים החלו להצבע באור חיוור של בוקר והוא החל להבחין באבני דרך מוכרות וזיהה במהרה את המקום שבו הוא נמצא.