יש לי דילמה קטנה.

אני חושבת שהסיפור שהתחלתי קצת כבד מידי והוא לא בדיוק הולך כפי שרציתי ואני צריכה עוד קצת לעבוד עליו.

עכשיו קראתי את הסיפור הקודם שלי, "מבט אחרון על גבעת הכוכבים" שהוא קליל כזה ואני רואה שהוא קיבל הרבה יותר תגובות ואנשים יותר אהבו אותו.

אז חשבתי לשכתב אותו (כי אחרי הכל הכתיבה שלי השתנתה במהלך השנתיים האלו) ולהמשיך מהנקודה שבה עצרתי.

אשמח אם תקראו ותגידו לי מה דעתכם!

 הסיפור נמצא בצד ברשימות :)  

2

השעון המעורר ציווה עליי לפקוח את העיניים. זאת הייתה משימה מאוד קשה. היה עדיין כל כך מוקדם בבוקר.

אך יום העבודה עומד להתחיל, ואני צריך למהר. שבוע חדש בפתח. זה כמו להתחיל את הכל מחדש ובכוחות מחודשים להמשיך את המלחמה על הכסף, שכעת הוא רק התיקווה שעתידה להפוך לסיכוי בעל משקל גדול יחסית שאוכל להחלים ביום מין הימים.

למרות השעה המוקדמת של הבוקר, אני מרגיש את השמש שזה עתה הופיעה מאחורי הבניינים והזדקפה מעל הגגות שורפת את עור ידיי כאילו אני נמצא בחוף הים בשעת צהריים ולא בדרך לעבודה בשעה כזו מוקדמת של בוקר.

באוטובוס הדחוס אני מרגיש את עגליי הזיעה הראשונים מחליקים על המצח ולחות לא נעימה מתמקמת בבתי השחי.

מהרדיו המרוחק אני שומע במקוטע צלילים מוכרים של שיר כלשהו ואני מנסה לגשר על הפערים בין המילים שאותם ממלאים קולות של אנשים מכל כיוון.  

  Because you live... אני מזמזם והקול שלי נבלע לגמריי בתוך הקולות האחרים. Because you make me believe... אני מעלה חיוך, בזמן שהנפש שלי מתדלקת בכוחות נוספים.

הבניינים הגבוהים בחלון מתחליפים במבנים עשויים ממתכת, מכל כיוון חונות לצידי המדרכה ולעיתים אף עולות עליה משאויות גדולות וגברים מזיעים מתרוצצים מסביבן, פורקים ומעמיסים חפצים שונים.

אני יורד בתחנה שלי וחוצה את הכביש לעבר מבנה מתכתי שמתבלט בגובהו מעל גגותיהם של שאר המבנים. אל המבנה מחוברים משני צדדיו עוד מספר מבני פח קטנים, שנראים כמו קרבנים, רק בלי גלגלים. למרגלותיו חונות מספר משאיות ועשרות גברים מתרוצצים מצד לצד, פורקים ומעמיסים על עגלות משא כל מיני סוגים של רהיטים. כשאני מגיע לכניסה, אני חולף על פני המשאית האחרונה שמתוכה מוצאים כל מיני סוגים שונים של כיסאות ומושכים אותם על העגלות לתוך המבנה. אני רואה את הכיסאות ומחייך. הכיסאות האלה הולכים למחלקה שלה וממש עוד מעט, כשהם יסיימו לפרוק את כל הכיסאות היא תגיע ותתחיל לבדוק אם מספר הכיסאות תואם לכמות ההזמנה, אם כל העטיפות תקינות והאם אין בכיסאות כל פגע.

אני נכנס לתוך המחסן ובקושי רואה משהו בגלל כמות החול שנמצאת באוויר. קרני השמש שמסתננים דרך התריסים הפתוחים בחלונות הגבוהים והארוכים שצמודים לתיקרה יוצרים פסים ארוכים ומלוכסנים של אור לבן באוויר, ממש כאילו מישהו מאיר בלייזר מלמעלה.

הבנות בפנים רצות ממקום למקום, כל אחת ובידה כלי ניקויי אחר, מנערות את הניילונים שמכסים את הספות, מורידות בעזרת מברשת שכבות עבות של חול מהמדפים של הסיפריות ומהארונות למעלה כשהן נעזרות בסולמות.

תחושה רעה בצורת גוש לא נעים מתחילה להתגבש בתוך גרוני. היום הזה הולך להיות ארוך ומלא עבודה. אני ניגש למלאכה ומתחיל לעזור לבנות. אחרי שאסיים כאן, אני אקפוץ אליה לבקר אותה, אני חושב לעצמי. אחרי שעה תמימה החלפנו את מרבית הניילונים, בעקבות החלטה מאוחרת שקיבל הבוס שלנו, ממש לאחר שסיימנו לקרצף את הקודמים ופניתי לעבר המעבר שמוביל מהמחסן הגדול שלנו, שמרכז בעצם את כל הרהיטים מכל המחלקות השונות לפני שהם יוצאים ליעד שלהם, להכנס לתוך המבנים דמויי הפח, בעלי התיקרה הנמוכה ולחפש אותה שם, בתוך כל האנשים כדי לברך אותה בברכת בוקר טוב. אך כשהגעתי למעבר, עצרתי את עצמי מלהתקדם. ראיתי אותה מגיחה מתוך החושך כשבידיה חבילה ענקית של דפים, דמויי עיתונים בגודלם ועל פניה מתוח חיוך גדול.

"את לא רצינית, ביום שכזה!" אמרתי כשהטונים שלי גולשים מהמילים ומתתגלגלים בתחתית הגרון בצורת צחוק.

"זה מה שהבוס שלי רצה. הוא כניראה לא יודע בכלל מה הולך פה, ואני  גם חושבת שלא בדיוק אכפת לו," היא עקפה אותי והניחה בחבטה את ערימת הדפים על אחד השולחנות שהיו מוצמדים לקיר, "אבל מה שבטוח מכאן הבנות ממשיכות לבדן בעבודה, כי אתה, כמו תמיד, הולך לעזור לי!"

פעם בכמה זמן נשלח נציג מכל מחלקה אלינו על מנת לעשות ספירת מלאי יוצאת ולבדוק שהכל באמת הולך לפי איך שזה כתוב בדפים. כמו כן, לבדוק גם שאין פיגומים, שהרהיטים נמצאים בתנאים הולמים ומסודרים כולם בהתאם להזמנות.

כל זה נעשה רק למען שלוות ליבו של הבוס, לרוב אחרי שהוא מקבל בערב טלפון לא מרוצה מאחד הלקוחות.

המשימה שלי בתהליך הזה היא להציג את הרהיטים של נציג המחלקה, לספר מה עשינו איתם אחרי שקיבלנו אותם מהמחלקה שלו ועוד דברים רבים אחרים שמפורטים בנוקשות בתקנון.

אך מעבר לכל זה זהו זמן איכות שאי אפשר להתעלם ממנו ביני לבין אהובתי, מכיוון שיש לנו יום שלם מהבוקר עד הערב לבלות ביחד. ובין הלמה העטיפה של הכיסא הזה קרועה לבשביל מה אתם מרכזים את הכיסאות קודם כל בנפרד ורק אחר כך מרכזים עם שאר הזמנה, הרי זה סתם בזבוז זמן, אנחנו מנהלים שיחות עמוקות יותר, צוחקים ביחד ובהפסקה היא יושבת עם כל המחלקה שלי ואיתי לכוס תה במשרד הקטן שלנו כשהבוס שלי בכללי לא מרשה להכניס לשם זרים.

אחרי ההפסקה אנחנו מתחילים לרכז את הכל המידע שאספנו ולמיין אותו, אך לפתע היא עוצרת ומסתכלת עליי. גם אני עוצר ומחזיר לה מבט.

"הכל בסדר?" היא שואלת, מודאגת.

אני מהנהן.

היא מזיזה את השיערות השחורות שלי מעיניי, "אתה נראה עייף," היא קובעת.

"את לא רצינית," אני פולט גיחוך, "איך הצלחת לראות את זה מבעד לשקיקים הכהים שתלויים מתחת לעיניים שלי עקב המחלה?"

"לא השקיקים הם אלה שמעידים על העייפות שלך, אלא העיניים, הכחול שבהן מפוזר מעט היום," היא צחקקה.

"רק את יכולה לראות דברים כאלה," תפחתי לה קלות על הכתף.

"אז מה עשית בלילה, רק אל תגיד לי ש..." הבעת פניה השתנתה בשלוש מאות שישים מעלות, עינייה, גבותייה ופיה צנחו ועישוניה תחילו לרעוד.

"לא," החיוך שלי הפך להיות קו ישר ועיניי הצטמצמו, "אני בסדר, באמת. כתבתי עוד פרק!" שוב העליתי חיוך על פניי.

"באמת?!" עינייה התרחבו ופיה נפער לחיוך ענק שחשף כמעט את כל שינייה.

"אני אבוא לראות היום!" היא הרימה את קולה. הבוס שלי חלף על פנינו וזרק לעברינו מבט חשדני, אך לא הסיח דעתו יתר על המידה מהטלפון תוך כדי שהוא מנהל שיחה קולנית במיוחד. הקול שלו הלך והתרחק מאיתנו ביחד איתו כשהעיניים של שנינו מלווים אותו בגבו. לאחר שיצא ונעלם מאחורי דלת הברזל הענקית ועזב את שדה הראייה שלנו הרשנו לעצמינו לצחוק, צחוק שנמשך ממש כמה דקות, אך נקטע כאשר שמענו קולות רבים מתקרבים ובמהרה ראינו את כל האנשים מהמחלקות מתאספים אצלינו כשכל אחד נושא איתו כלי ניקויי, מטאטים ומגבים והבשורה המרה נחתה עלינו כאילמת. עושים ניקיון יסודי "שלא ישאר אפילו גרגר חול אחד" כמו שהבוס שלי אומר.

כניראה שלא אספיק להגיע לפני העבודה השנייה שלי היבתה כדי להחליף בגדים ולאכול ארוחת ערב ואצטרך ללכת לשם ישר כשאני מסיים פה. המחשבה הזאת גרמה לאיבריי לחוש תשישות כפולה.

"אז היום נשארים פה עד מאוחר," התייפחה אהובתי. ואז כאילו הבזיק לה משהו בראש, "רגע, אתה לא עובד היום בניקיון?!"

"כן, עובד... אבל לא נורא, אם אסע ישר מפה אני לבטח אספיק," לא הצלחתי לעצור את הפיהוק שיצא לי מהפה ישר כשסיימתי את המשפט.

"לא, אדוני. קודם כל אתה תלך לנוח. אני אחליף אותך בניקיון היום. מקסימום תבוא מאוחר יותר ותעזור לי עם מה שנשאר," היא חייכה.

לא היו לי מילים בפי. היא כל כך מקסימה, חשבתי לעצמי.

אז היום לא יצא שהיא תבוא אליי כי סיימנו עם כל העבודות ממש מאוחר. והנה אני יושב וכותב את מה שעבר עליי היום.

אני נזכר בה עומדת עם חבילת הדפים בכניסה ומחייך. בדיוק כמו בפעם הראשונה. עכשיו זה כבר הרגל, אבל עדיין זה עושה אצלי משהו בגוף בכל פעם מחדש.

ההורים שלי שוב לא בבית, עובדים לילה. כי בלילה מרוויחים הכי הרבה כסף. אימא אמרה שבקרוב מאוד נגיע כבר למחצית הסכום.

אני יודע שאהובתי מעבירה לאימא שלי כספים לפעמים בלי שאני אדע. אולי לא הייתה לי בעיה עם זה אם ידעתי שהיא לא חייבת את הכסף הזה לאוניברסיטה שלה שמתחילה עוד בדיוק חצי שנה.

אני בטוח שהיא מוצאת זמן לעבוד עוד ולא מספרת לי. מצד אחד אני בטוח שזה לא קל לה, אבל מצד אחר אני לא יכול למנוע ממנה לעשות את זה. הרי זה יודע שהחיים שלי תלויים קודם כל בכסף ורק אז בתרומת האיבר עצמו.

אף אחד לא יתרום לי בחינם ואיבר להשתלה זה דבר יקר מאוד. מאוד.

אף אחד לא יתרום בחינם... הידיים שלי מתחילות להזיע תוך כדי ההקלדה. אבל בחדר דווקא קריר. לא רק שאני תרמתי בחינם, אלא גם שילמתי מחיר. אבל אימא אומרת שלא צריך לבזבז זמן על להצטער על מה שכבר נעשה אלא לחשוב על מה עוד אפשר לעשות כדי לתקן את המצב.

ואהובתי אומרת שקודם היא לא באמת האמינה במלאכים, עד שפגשה אותי.  

*

מקווה שאהבתם!

ותגיבו :)

סבטה.