האומניאקים - כי לנו יש ולכם אין

ליאורה, צולם ברחוב שינקין, תל-אביב

למה מה קרה, רק לזרוב מותר? אז ככה: לא הצלחתי להגיע לאף שיא משמעותי בבאבלס, או כמו שקוראים לו אצלנו בחבר'ה "מנפץ הבועות".  כל פעם שאני מגיעה למקבץ גדול של עיגולים אני איכשהו מצליחה לדפוק אותו, ומפאת הבושה טשטשתי את לוח התוצאות שלי כמו את פני הנאנסות ב"עובדה":

הרגשתי מחולל

חוץ מזה אני שומעת בו הרבה את המוזיקה שאני גונבת, לא ביג דיל, כמה אלפי שירים בודדים. כרגע אני בעיקר מאזינה לדיסק של MGMT שאני מחבבת פלוס.

אחת הפעולות החביבות עליי הפכה להיות שיחת הוידאו, אותה מימשתי כבר עם דודה ואיילוק. אין לי את המספר של זרוב ולכן לה אני לא יכולה להציק. לעתים זה מביך, כמו בפעם שבה דודה מלכה תפסה אותי באמצע באבלס בעודי מבלה זמן איכות על האסלה, מה שיצר בינינו אינטימיות שהיא אולי הייתה מעדיפה לוותר עליה.

 אבל רוב הזמן זה כיף מאוד ואפילו מועיל, בשופינג למשל. מדדתי ג'ינס במנגו לפני שבועיים, וכהרגלי צילמתי את עצמי כדי להיות בטוחה שהוא מחמיא לי לתחת. מכיוון שהתוצאות לא היו חד משמעיות, עשיתי שיחת וידאו לחברה כדי שתאשר לי שאכן הכל נראה מוצק בגזרה האחורית -  וזה כבר ממש סטארט אפ.  לא צריך ללכת יותר לשופינג עם חברות מטרידות שידרשו תשומת לב או עצירה לברד! מסתמן כאן להיט אני אומרת לכם, מרות שבעוד שבאורנג' שיחות וידאו עולות כמו שיחה רגילה בזמן שבפלאפון דורשים עליהן מחיר של שיחת חו"ל, אבל אני מניחה שמתישהו כולם יסתנכרנו.

אפרופו, גם סינכרנתי את הסלולרי עם המחשב. אני עדיין לא יודעת איך זה משפיע עליו. אה,  ומחקתי את כל אנשי הקשר שלי אבל זה היה בלי כוונה.

חוץ מזה גם שמעתי רדיו. גלגלץ אם להיות ספציפית, מכיוון שאני לא מכירה בקיומו של אף רדיו אחר. אני שונאת את כל התל אביב\רדיוס למיניהם בגלל הפרסומות, ואת 88 בגלל הג'אז הפולני. סליחה על חוסר המחתרתיות, אבל בשבילי רק מוזיקת פלייליסט ותזמונים, תודה.

אחת השאלות ששואלים אותי בקשר לאומניה הן למה אני משתמשת בעט הקטן והמוזר אם אני יכולה לעשות את הכל עם האצבעות. ובכן, אני מניחה שזה עניין של העדפה אישית, ואצבעות זה נחמד, אבל לא אם יש לי עזרים נוחים ומרטיטים שיחליפו אותן ~הכנס כאן רמיזה מינית שובבה~.

היום מחקתי את כל הפתקים שלי, שכוללים בעיקר "לקנות בצל להוציא זבל", אבל זו כבר הדגמה מביכה של השיממון בו אני חיה, ואנחנו לא צריכים כאלה. הייתי כותבת שצילמתי את עצמי עושה סקס, אבל זה יהיה שקר, פורנו ביתי אני מצלמת רק עם חצובה.

ליקוקים לכולם

שלכם,

רוטטת ובועטת

ש.

שלום קוראים (: כאן זרוב, ואני מסתובבת עם מר אומניה כבר שבועיים וחצי. לפיכך, הרי סיכום של הזמן שלנו ביחד. לפיכך אני מביאה כאן את כל מה שעשיתי איתו.

• צילמתי אינספור תמונות
• וגם כמה קטעי וידאו דביליים
• ביניהם, את פרוייקט ה"הו-לא!" הכיתתי, בו  כל אחד מתלמידי הכיתה שלי מתבקש להצטלם כשהוא אומר "הו לא!" בנוסח שלו.
• דווקא ביום הצילומים החשוב ביותר, הצלחתי בטעות למחוק את כל התוכן שהיה לי על המכשיר
• האזנתי לרדיו
• הורדתי  מוזיקה ישירות מהאינטרנט למכשיר והאזנתי אליה. עשיתי זאת באמצעות האתר השימושי beemp3
• כבר בתחילת השימוש סינכרנתי את המכשיר עם תיבת הדואר שלי, וכך אני מעודכנת יותר מאי פעם
• השתמשתי באפשרות של המסך המתהפך אוטומטית - לאורך ולרוחב. אבל אז הפסקתי עם זה כי זה מעפן, כל פעם שאתה מטלטל את המכשיר שלך לכיוון כלשהו, הוא לוקח פסק זמן מכל פעולותיו ומקדיש את זמנו לאנימציית היפוך מסך שגוזלת 5 שניות מהחיים .
• לאחר תלאות רבות, הצלחתי לסנכרן את המכשיר עם אחד המחשבים שבביתנו. זה לא היה קל בכלל, כי בשביל לסנכרן היה צריך להתקין דרייברים מדיסק. לכם זה נשמע טריויאלי, אבל לי אין כונן דיסקים. בכל מקרה, הרבה עצבים וטרחה עברו  אצלי במערכת עד הסנכרון המיוחל. עכשיו יש לי איזה שבעה ג'יגה של מוזיקה על האומניה, ואני לא מהססת להשתמש בה.
• אני די בטוחה ששברתי שיאי עולם במפוצץ הבועות
• השתמשתי בו כדי להעיר אותי בבוקר
• כתבתי בעזרתו פוסט בזרוב.קום
• עדכנתי את סטטוס הפייסבוק כמה פעמים בהם הרגשתי שאני ממש חייבת לעשות את זה, או לחלופין - כשזה היה הדבר הכי טוב שנשאר לי לעשות. כמו אתמול.
• כתבתי מסמך word
• אני מקבלת כל סוף שבוע SMS בנוסח הבא: "ושבו בנים לגבולם. שתהיה לכולנו שבת של בשורות מרגשות. שבת גאולה, ברדוגו". מיותר לציין כי איני מכירה אף ברדוגו. טוב, האדם היחיד שמכנה את עצמו ברדוגו שאני מכירה, לא היה שולח SMS כזה. יותר משהו בסגנון "לה לה לה, היום מרחתי את עצמי בדם של פרה, שתיתי ארגז גולדסטאר, והלכתי להפחיד ילדים בגן ילדים"
• והכי חשוב: הורדתי למכשיר את הלהיט"מסיבה בה בה" והגדרתי אותו כרינגטון שלי, ובכך הפכתי לאדם היחיד שאני מכירה שהרינגטון שלו הוא שיר של עצמו.

בתור הכנה לילד שאולי יוולד לי ביום מן הימים, קיבלתי במתנה משותפתי עזר אימון – ביצת דינוזאור עסיסית וגדולה, אותה עליי להטביע במים למשך 24 שעות עד שתבקע ויצא ממנה יצור כעור, שידמה בוודאי לבני הבכור והמשופם שיצא, אם ירצה השם, מהכושלאמשלו.

הביצה, כמצופה מצאצא שלי, לקחה את הזמן. יום עבר, חלפו גם שלושה, והביצה עדיין שקועה לה במי אפסיים בקערת הסלט הכעורה שלנו, ממנה שתו החתולים ללא הרף ובלי להתחשב בכוליפורמים שבטח מילאו את ביצת הפלסטיק הדוחה. לאחר שבוע התינוק נזכר להתחיל לזוז והחל לבקוע, ובזמן שארגנתי לו חדר תינוקות, עריסת חתול וסרטי דיסני מדובבים, הספקתי גם לצלם אותו בסדרת תמונות מרהיבה (תוצרת סמסונג אומניה, ברור) עבורכם:

עולם חדש (את עינייך פקחי) אלפי דברים לא מוכרים, אני כמו כוכב שביט שאור הצית ולא אחזור עכשיו אחורנית.

כמו שצפיתי, יצא מונגולואיד.

היום, בדרכי לעבודה, השתעממתי קלות בנסיעת הארבעים דקות הקבועה שלי, אבל מכיוון שיש לי סמסונג אומניה, יש לי גם 8 ג'יגה פנויים, אותם מילאתי לא רק בדיסקים גנובים אלא גם בפרקים של פאמילי גאי שהורדתי ממזמן ושכחתי לראות. אחד מהם הוא הפרק המפורסם בו סטואי עומד עם מדים נאצים ועל דש בגדו סיכת בחירות למקיין ופיילין, הוא נקרא the road to germany  ומדובר, כמו שאומרים בימינו – באחד הפרקים.

אפיזודה משנית   - "אחד הפרקים", "אין דברים כאלה", "אין לתאר", "אל תרדי לרמה". אם הייתי צריכה הוכחה לזה שאני מזדקנת הנה היא הגיעה - אני מתמרמרת על השפה של הערסים במקום לאמץ אותה. אבל ברצינות – אחד הפרקים... ש? איזה דברים אין? איזו רמה, תת רמה? ומה זאת אומרת אין לתאר? אלוהים אדירים זה נשמע כל כך עילג, למה לא לתאר? לתאר זה כיף, מאיפה החסכוניות הזאת? או אם להשתמש במונחים ההולמים את קשישותי  -  לתאר זה גזעי ועל הכיפאק, תרביצו אותה.

 נמשיך הלאה.

 אני יודעת שפאמילי גאי היא בעיקר סדרה שמתלהבת מהרפרנסים התרבותיים שהיא משפריצה לכל עבר וחוץ מזה אין בה הרבה, אבל היא עדיין מצחיקה נורא, במיוחד בפרק הזה עם הומאז' ל"חנות קטנה ומטריפה", המחזמר הנערץ עליי יותר מכל, ושלל דאחקות שואה. אין ספק שחלק גדול מהקסם של הסדרה הוא החנופה העצמית הכרוכה בפענוח הרפרנסים האלו, אבל תהרגו אותי, אני אוהבת להרגיש חכמה.

עוד סדרה שאוכלת לי ג'יגה שלם של אומניה היא "דד סט". מיני סדרה למעשה, בריטית, והיא גאונית לגמרי. מדובר בשילוב של שני הדברים האהובים עליי – ריאליטי וזומבים. הפעם כל בריטניה נתונה למתקפת חיים מתים, והאנשים היחידים ששורדים הם אלו המנותקים מהעולם החיצון. ומי כבר מנותק? נכון, מתמודדי "האח הגדול" שכלואים בווילה, ולא יודעים שהיחידים שצופים בהם עכשיו וממתינים לרגע בו הם יצאו החוצה הם זומבים תאבי בשר. כמובן שיש כאן ביקורת חברתית על איך כולנו אומה של זומבים שרואה זבל בטלוויזיה בלה בלה בלה, אבל  גם ביקורת צריכים לדעת איך להעביר, וכשהיא מגיעה בצורת מיני סדרה חיננית שמשתמשת בכל הדברים אליהם היא מתנגדת, זה הרבה יותר מושך מאשר לראות את איבגי צורח בהפגנות מול משרדי קשת. יוצר הסדרה, אגב, הוא מבקר טלוויזיה שאחרי זה גם שחט את הסדרה של עצמו. מומלץ בחום.

שלכם,

חולנית וגזענית

ש.

זרוב מגלה את נפלאות הגיאוגרפיה
יום אחד הלכתי להרצאה של ניב קלדרון. הייתה הרצאה משמחת ובסופה חילקו לנוכחים שי נחמד - מפת העולם. חשבתי לעצמי שזה שי חסר תועלת לחלוטין, מה שלא מנע ממני לקחת אותו. ואז יום אחד הגבר שלי התחיל לדבר על טיול מסביב לעולם. "הלוואי והייתה לנו מפה לתלות בשירותים כדי שאוכל לתכנן את מסלול הטיול שלנו!" אמר הוא בטון חולמני. שימחתי אותו - יש מפה. עזבו את זה שאין לנו כסף, ויזות, דרכונים או אפילו מזוודה הגונה לצאת לטיול מסביב לעולם. אבל מפה יש, והיא תלויה בשירותים כבר כמה ימים. הגבר שלי גם קנה נעצים צבעוניים מיוחדים לסמן את המסלול הפנטזיונרי שלו.
בכל מקרה, התבונות במפה בעת עשיית צרכים עשויה להיות מרתקת. תראו מה מצאתי שם:

לשאר הפוסט, כנסו לזרוב.קום.

אם אתם מציצנים ורוצים לראות עוד תמונות שלי מבית אומניה, בואו לאלבום הפייסבוק האומניפוטנטי שלי.