וואו...קלטתי פתאום שלפני 3 שנים טסתי לדרום אמריקה...מוזר, נדמה כאילו זה היה אתמול...וזה מוזר לי במיוחד כי נראה לי שאין יום שלא עוברת לי בראש מחשבה שקשורה לטיול הזה...שלא לדבר על התחלואות שמסרבות לעזוב אותי עוד מימי הטיול...
היה לי טיול הזוי... באמת לא טיול קונבנציונאלי..תמיד כשאני מדברת היום עם "פליטי דרום אמריקה" נדמה כאילו היה לכולם מעין טיול קולקטיבי - אותן חוויות, אותם מקומות, אותם ריחות וצבעים...ממש זכרון קולקטיבי של הטיול!
אצלי זה היה שונה.נכון שהיו מקומות קלאסיים שאי אפשר היה וגם לא רציתי להימנע מהם, אבל החוויות עצמן הן אחרות...
הנסיעה מלכתחילה עמדה בסימן שאלה. כרטיס כבר היה לי במשך כמה חודשים, אבל אז הגיעו ימים רעים (וזה כבר נושא בפני עצמו) והיו בי לבטים רבים אם לטוס או לבטל...כמו שאתם מבינים - ביטול לא היה שם, אבל כל הנסיעה רדפו אותי מחשבות על הבית ודאגה רבה וכמו שאמרתי כבר בפוסט קודם גם חלומות אימה שחזרו מדי לילה.
אחרי חודש לא כל כך מוצלח עם הידיד איתו נסעתי לטיול, התפצלנו ביוזמתי ונותרתי אני והיבשת - מה אני אמורה לעשות עכשיו?!
אז היו הרבה רגעי בדידות והרבה רגעים עם אנשים טובים יותר וטובים פחות שהכרתי בדרך...אבל העלילה מסתבכת..
באחד ממסעותיי עם עוד שני ישראלים, שאיתם כבר טיילתי במשך שלושה שבועות בערך, עצרנו באינטרנט קפה, כמו בכל יום כמעט...אלא שהפעם ביקשתי מהג'ינג'י ביניהם לשמור לי על התיק בזמן שהלכתי לשירותים...מסתבר שזו הייתה טעות...אף על פי שהוא הסכים ואף אמר לי להניח את התיק שלי צמוד לרגלו, בשובי מהשירותים גיליתי לתדהמתי שאין תיק. בהתחלה חשבתי שזאת סתם בדיחה על חשבוני,אבל אז נוכחתי לדעת שהבחור היה שבוי בקסמי האינטרנט ומשפחתו שבמרחקים ושכח להשגיח על התיק שלי - וכל מוצ'ילר מתחיל יודע שתיק ובייחוד התיק הקטן - פירושו חיים במושגי הטיול. לא יודעת איך ומאיפה כוחות הנפש שצצו בי, אבל התגובה שלי הייתה יחסית רגועה. וזה משהו שליווה אותי כל הטיול - פרופורציות, המחשבה על הבית והידיעה שבחצי השני של העולם קורים דברים מסובכים הרבה יותר, הפכה אותי לחזקה, כמו שבחיים לא הייתי, פיתחתי אדישות לדברים "שוליים".
אחרי כל הערב המתיש הזה ואחרי שהתקשרתי לאמא באמצע הלילה לפי זמן ישראל שתבטל לי את האשראי ואת הפלאפון (כן, כן, הייתי עם פלאפון בטיול), עמדו 2 הטיילים החביבים, כשאני עומדת לידם ושומעת את שיחתם המשונה, והתלבטו האם לנסוע משם ליעד הבא כי זמן היציאה קרב וכבר לכולנו היו כרטיסים לאוטובוס או האם עליהם להישאר עימי במנדוסה, העיר שהותירה אותי נטולת חפצים וללכת יחדיו למשטרה המקומית, שאגב, הוזמנה למקום?!
ואני שומעת ולא מאמינה ובסוף מבקשת מהם שיסעו..."עדיף ככה, אני כבר אסתדר, לא צריכה טובות של אף אחד".
והם נסעו.נשארתי לבד בעיר זרה, מעידה במשטרה בספרדית קלוקלת על החפצים החסרים ומנסה להתנער מהשוטר המקומי שמנסה להתחיל איתי. אחר כך צעדתי ברגל מרחק של עשרים דקות בערך לכיוון המלון וכולי תפילה שהמברשת ומשחת השיניים בתיק הגדול....
בבוקר למחרת, אחרי שגיליתי למזלי שהמברשת והמשחה אכן נמצאות, התחלתי לחשוב מה הלאה.היה לי עוד כסף ששמרתי בגרב אבל כרטיס האשראי איננו עוד. קיבלתי מלא מיילים משותפיי לשעבר במסע, אבל אותם כבר ממש לא רציתי לראות או לשמוע יותר. המשכתי לקורדובה, הגעתי לבד, אחרי נסיעה לא קצרה ושם הכרתי חברות חדשות למסע.בכל זאת, השניים ההם ניסו לרצות אותי ובאו להוסטל בו שהיתי עם טונות של גלידה שקנו במיוחד בשבילי...ישבתי איתם ועד היום אני כועסת על עצמי שלא הראיתי להם אפילו את מעט הכעס שהיה בי...כל הזמן קוננה בי המחשבה של "שטויות, מה זה כבר משנה?תיק הוא חסר משמעות לעומת הדברים החשובים באמת..."
אחרי זה המשכתי לבואנוס איירס, אז היה לי עוד כסף ולמזלי פגשתי את ליאור, חברה עוד מימי היסודי. ההורים שלי הכניסו לה כסף לחשבון בארץ עד שאפגוש את שני, חברתי הטובה מהצבא שמגיעה מהארץ ועתידה להביא לי במפגשי עימה בברזיל כרטיס אשראי חדש.אז הוצאתי מהחשבון של ליאור סכום ויצאתי למסע עם עוד כמה חבר'ה לכיוון ברזיל. בגבול קניתי כרטיס אוטובוס ונותר לי מעט מאד כסף. עליתי לבדי על האוטובוס ואז הסתבר לי שעליי להחליף עוד אוטובוס לכיוון ריו והכסף שנותר בידי כמעט ואזל...אבל אני מלאת תקווה כרגיל, בטוחה שזה יספיק עד שאפגוש את שני...כמובן, שהמזל הרב שלי המשיך להאיר לי פנים ומצאתי את עצמי באוטובוס של מקומיים בלבד, וילדה קטנה שישבה בסמוך אליי הקיאה כל הנסיעה ובואו לא נשכח שמדובר בנסיעה של כשלושים שעות (!) גיליתי שנותרו בידי גרושים בודדים והורייה של הילדה החולנית אמרו לי שאוכל להגיע ברגל להוסטל בו תיכננתי לפגוש את שני. אז קניתי לי בשארית הכסף המועטה מעין עיגול קטן מבצק כי רק לזה הספיק הכסף (!!!) ההורים הברזילאים המשיכו לדבר איתי במהלך הנסיעה ואז הבנתי שקודם לא הבינו אותי נכונה ויהייה עליי לקחת עוד אוטובוס שיעלה לי 2 ריאל. כסף ברזילאי כבר לא נותר בידי. רק מעט מאד כסף ארגנטינאי...המחשבות רצו לי בראש ולא ידעתי כבר מה לעשות...הייתי חסרת מנוחה...הברזילאים, שכנראה הבחינו בכך התעניינו לשלומי ואז לא נותרה לי ברירה, אלא לבקש מהם את אותם 2 ריאל.הם, כמובן, הסכימו מייד ואני דחקתי בהם לקחת ממני משהו בתמורה...אז נתתי להם את השאריות המועטות מהכסף הארגנטינאי ואפילו הגדלתי לתת להם את העגילים שקניתי לשני...ועד היום היא עוד מקניטה אותי בצחוק - "אני לא מאמינה שסחרת בעגילים שלי..." נהייתי קבצנית, הייתם מאמינים?!?!?!
וזהו........הגעתי לריו בשבע בערב לבדי, צועדת לכיוון ההוסטל, בתקווה שלא צריך לשלם מראש ושני כמובן לא שם...בישלתי לעצמי חבילת אורז שנותרה לי מבעוד מועד וישבתי ליד המחשב בתקווה למצוא את שני האבודה...
למחרת היא הייתה שם ואתם רק יכולים לדמיין את השמחה הרבה....אין ספק שהיה לי יותר מזל משכל...!
האמת שיש לי עוד מליון סיפורים, אבל לא אלאה אתכם ואותי כי כבר נהייה מאוחר....אז זהו להפעם ושיהייה לילה טוב לכולם...צ'או:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
