היום האחיין שלי בן חודש...פתאום חשבתי כמה זה מוזר שאני והקטנצ'יק בקושי מכירים ואני כבר כל כך אוהבת אותו.
עוד כשהוא היה בבטן הייתה בינינו דינמיקה מעניינת...אני הייתי שרה לו שירים ועושה לו קולות מוזרים והוא מצידו הואיל בטובו ובעט...בטח חשב לעצמו "מי זאת המשוגעת הזאת שמפריעה לי לשחות?"
כיוון שאני האחות הקטנה, לא הייתה לי חווית "האח הקטן", ועכשיו אני חווה זאת בגדול...אמא שלי כבר הסתלבטה עלי שתקנה לי דובי...
ביום שהוא נולד, ההתרגשות הייתה אדירה....כל היום היינו דרוכים לייד חדר הלידה..בסוף הוא נולד בלידה קיסרית והדאגה הייתה רבה, אבל גם האושר שבא, אחרי שראינו אותו...מדהים לראות איך ליצור כזה קטן, ששוקל שניים ומשהו קילו, יש ריסים וגבות וציפורניים קטנות..ובכלל, המחשבה שכל הזמן הזה הוא התבשל לו ברחם...ממש מופרך!
עכשיו הקטנצ'יק עסוק כל הזמן בג'ט לג שיש לו מהרחם, כל הזמן רק ישן ואוכל ואף קיבל מהוריו את הכינוי "הבוס"...
עוד כמה שנים, כשהוא יהייה כבר גדול ואני אהייה זקנה, יהייה מוזר בעיניי, איך פעם הוא היה כזה פצפון ועכשיו כבר מדבר ואפילו יודע לקרוא....
כל פעם אני מופתעת מחדש ממה שיש לעולם הזה להציע......
שבת שלום :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
