המון המון שאלות , יותר מידי שאלות לקצת מידי תשובות .

מה עובר עליך בזמן האחרון ? למה את כזאת שקטה פתאום ? למה את לא רוצה
לצאת יותר ? למה את נעלמת ? איפה את הישנה ?

ומה אני יגיד ? אתם גם ככה לא תבינו ..

נשברתי , טבעתי , נפלתי .

אחרי מאבק של 6 שנים , ערב אחד הורס אותי לגמרי ? כזאת חלשה .

ומאז נעלמתי , כל רוח החיים שלי פשוט יצאה , התפוגגה ברוח .

חיי הפכו לסבל .

בהתחלה עוד הצלחתי להסתיר , אבל הסבל רק התגבר עם הזמן , הדיכאון
התגבר .

מלבכות רק בלילות , הפך ללהחזיק את עצמי חזק לנשוך את השפה רק כדי לא
להראות חולשה ליד אנשים .

ואז , אז הם שמו לב לסימנים , על הידיים ,רגליים .

חבל שהם לא מטומטמים .

וכל הזמן ששמרתי את זה בסוד רק עשה לי רע ,אז סיפרתי , סיפרתי ,

בתקווה שמישהו אולי יציל אותי , כזאת טיפשה .

אי אפשר להציל אנשים כמוני , אנחנו כבר מתים .

ואחד אמר לי שברגע שניסיתי לקחת את חיי , ללא הצלחה כמובן .. מאז אני
מתה  .

אבל לא .. זה היה הרבה הרבה לפני , זה היה אי שם בכיתה ז'

המקרה הנוראי , שגרם לי להפסיק לבטוח באנשים , גרם לי לפחד ממגע ,
משקרים , מידידות .

כי אותו לילה זה עדיין איתי , כשהוא נוגע בי , מלטף , מחבק , לפעמים
הרגשות, המחשבות הנוראיות עולות חזרה , למה דווקא לי ?

ולמה אנשים מתקשים לקבל את העבודה , שאולי אני באמת לא כזאת נורמלית
?                                                              אני הרי דפוקה , מנסה להתאבד מהסיבות הכי טיפשיות שיש .

אז אני מכוערת , וכושלת ,,ומכוערת , וסתומה , ושמנה , ומכוערת .

כולם תמיד רצו להיות בסביבתי , תמיד חשבו שאני חזקה , אני זאתי שעשתה
מה שבא לה , שלא הקשיבה לאף אחד , שלא שמה על אף אחד . תמיד אמרו לי אנשים שהם היו
מתים להיות ככה ..

בלי לדעת , שסבבה כן , לא אכפת לי מה אחרים אומרים . אבל זה כי האויב
הכי גדול שלי זה אני , הרי משנה רק מה שאני חושבת .

מאז לצאת מהבית מבחינתי זה סבל , זה לעמוד מול המראה , למדוד בגדים עם
דמעות בעיניים , לחשוב רק על הרצון לחתוך ולחתוך ולחתוך , כל פיסת עור קטנה , כדי
שאולי אז ארגיש שקיבלתי מה שמגיע לי , אולי אז ארגיש קצת יותר טוב , קצת פחות אשמה
.

הדיכאון הזה, האובססיה למראה שלי , הורס לי הכל ,

הורס לי את החברויות , כי אני כבר פשוט לא מסוגלת לצאת איתם , להסתכל
עליהם ולהשוות אותם אלי , כל אחת מהם ניראת כמו דוגמנית , ואז עוד פעם בכי ועוד
פעם רצון לחתוך ועוד פעם רצון לגמור את חיי .

הורס לי את ההנאה , כי אני כבר לא נהנת מכלום , כלום . עד לפני כמה
זמן , עוד היה לי פתרון , הייתי שותה ושוכחת מהכל לכמה זמן , פתאום העולם היה יותר
יפה. אבל גם זה עבר וכבר לא עובד ..

הורס לי את הלימודים , כי כבר יצא לי הכוח החשק או הרצון , לנסות
לעשות משהו בשביל העתיד שמבחינתי אין לי . או אי יכולת אפילו להתרכז בלימודים כי
כל מה שבראש זה , מתי לעשות את זה  , איך ,
איפה ..

והכי חשוב הורס לי את המערכת יחסים , יש לי את הבחור הכי מדהים בעולם
כרגע , אבל אם אני לא אוהבת את עצמי , איך אני יאהב אותו נכון ? אבל הצלחתי אני
חושבת , לאיודעת , הוא כלכך מקסים , ולא מגיע לו אותי , הוא צריך מישהי נורמלית
,לא כזאת שתבוא אליו מבואסת או כזאת שכל שני וחמישי מחליטה שהיום היא רוצה לעשות
את זה , פשוט מישהי נורמלית ..

וזה לא משנה , כי אף אחד לא מבין , ואף אחד לא יבין , מה שעובר עלי
.                                                                    כי לכם הבעיות הכי גדולות זה שאיזשהו מישהו סינן אתכם , או שאמא לא מסכימה
לצאת למסיבה .                                       אתן לא יודעות מזה שאבא גורם לך לחשוב שאת כלום , שאת סתם , שבחיים לא יצא
ממך כלום , שלא משנה מה כלום אפעם לא יהיה מספיק .                                                                                                                                                                                                                                                                                     או להרגיש כל כך מכוערת באמת באמת מכוערת , נכון כל הבנות מרגישות מידי פעם
מכוערות , אבל עובר לכן , אתן לא יודעות איך זה להרגיש כזאת , בצורה כלכך עמוקה
ועצומה שזה גורם לך לרצות לחתוך , לשרוף להרוג את עצמך , להרגיש ככה עד כדי כך ,
שתוותרי על יום הולדת של חברה , או תוותרי על ללכת לחבר שלך , או אפילו לארוחה
משפחתית ,או סתם יציאה .

ואתן אף פעם לא מבינות וחושבות שאני מגזימה שאני אומרת " אינלי
מה ללבוש אז לא בא לי לבוא " אבל זה לא הגזמה , כי אתן לא יודעות מה אני
עוברת באותו רגע , כי באותו זמן אני אומרת את זה עם דמעות בעיניים ומלאת שנאה
עצמית , אתן אף פעם לא תבינו ..

כי לכם נכון יופי הוא משמעותי , אבל אצלי זה כבר מחלה , זה אובססיה ,
זה הפך למשהו נוראי משהו שאני לא יכולה לשלוט עליו , משהו שהורס , מדכא , מתסכל
אותי .

ואני פשוט לא רוצה לחיות ככה יותר . 

עם המחשבות היומיות , תמידיות על המוות , על איך לעשות זאת, מתי ,
איפה וכו ..  זה מקום שפשוט אי אפשר לצאת
ממנו .

זה קשה מידי  .

עצוב שאני חושבת על זה וכותבת את זה עם חיוך וכזה מפגר שלחשוב על לא
להיות כאן יותר לא להיות קיימת , מפיח בי חיים , ורק גורם לי לחייך -.-