אני חושבת שאולי הגיע הזמן שהבלוג הזה יסגר.
אני לא יודעת, אני לפעמים מרגישה מוזר כשאני כותבת פה.
לפעמים? בעצם כל הזמן.
אני מרגישה כאילו אני כותבת לעצמי. (ולדני).
לכן, אולי בגלל זה, אני לא מרבה לכתוב פה כבעבר.
אולי, אולי זה הזמן לשנות את הבלוג, שוב.
או שאני אכתוב, או שהוא יסגר, פשוט ביותר.
ובעצם, למה אני כותבת עכשיו?
אולי בגלל שהמוני דברים עברו עלי, ואני רוצה לפרוק.
אולי בגלל תחושת השעמום.
אולי בגלל שאני לא רוצה שהבלוג.. יסגר?
אני רוצה שאנשים יכירו אותי כמו שאני.
שאנשים יעריכו אותי כמו שאני.
שאני לא אצטרך להתחיל שיחות בצורה כזאת (דני, זה בטח מוכר לך)-
יואו, איזה דיכאון
או-
)))))))))))))))))))))))))))))))):
כי זה פשוט מעצבן אותי שאני עושה את זה.
אבל עדיין, העובדה שמישהו מקשיב לך, גם באופן הזה, זה מה שעוזר.
אז הנה, אני כותבת פה שוב.
מנסה לכתוב בשיא הכנות והיושר.
מנסה להיות אני, אך לא לחשוף את עצמי יותר מידי.
לא להיות מישהי שמי שיקרא את הבלוג ידע מי היא.
הכוונה היא שכן ידעו מי אני, אבל לא בצורה יותר מידי חושפנית.
אז, אני מקווה שאני אצליח.
אתם יודעים, יש רגעים שאני ממש זקוקה לבלוג הזה.
בבית הספר, לדוגמא, היו רגעים לפני כחודש, או פחות, שהרגשתי
שאני עומדת להתפרץ בבכי.
אבל בכי על שטויות.
ואז חשבתי על הבלוג.
איזו מחשבה שטחית.
אבל בסדר, צריך לדעת לחיות גם בלי העולם של הבלוגים.
עכשיו, עכשיו אני מרגישה מוזרה ביותר.
היו לי החודש כ"כ הרבה התלבטויות...
אבל אני צריכה לפתור אותן בעצמי.
נכון, אפשר להיעזר במישהו, ולפעמים עדיף, אבל.. זאת אני.
בסופו של דבר, אני אחליט, בתקווה שזו ההחלטה הטובה ביותר.
לפעמים לטובת עצמי, לפעמים לזולת.
ושאני חושבת על עצמי, אני מרגישה כ"כ מגוחכת.
כ"כ מגעילה.
אבל.. לא יותר מידי.
זה טוב? זה לא טוב?
הפוסט הזה נעשה מוזר יותר מרגע לרגע.
טוב, אני מעדיפה לגמור את הפוסט הזה עכשיו.
סופ"ש נפלא שיהיה לכם :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Noy. Just Noy.