זה קצת מרגש אותי לכתוב פה, שוב.
אחרי כ"כ הרבה זמן..
בהתחלה, הבלוג הזה היה נקודת המפנה שלי..
השתניתי, נפתחתי, גיליתי עולם.
כתבתי על נושאים שמעניינים אותי, שאני רוצה לחלוק, לדבר.
אח"כ, הבלוג הזה כבר הפך לדבר אחר..
הוא הפך לפריקות רגשיות שנבעו ממני.
זו הייתה תקופה קצת קשה, הייתי צריכה את הפריקות האלו, הכתיבה.
אח"כ, הבלוג לאט לאט הלך והתחיל להעלם.
הבלוגים הלכו ונהיו קצרים יותר, נמהרים יותר.
הבלוג כבר לא עניין אותי, הוקל לי.
אני לא חושבת שזה נכון שאדם תלוי בבלוג שלו.
שהוא כותב לקיר, באופן כלשהו.
נכון, יש פה אנשים, אבל ספק אם מישהו באמת קורא את כל הפוסט או מגיב באמת מתוך איזשהו רצון לשנות.
זה טוב לפרוק מידי פעם.. אבל, באופן כלשהו, זה שכותבים למסך מחשב, זה מה שעוזר?
עדיין נשארת התחושה.
אני יודעת שבטח הרבה יגידו שזה לא נכון.. שיש להם פה חברים, אנשים, שכאן הם יכולים לכתוב ולומר מה שירצו..
אבל אני כבר לא חושבת ככה.
אני לא באה מגישה פסימית, אבל אני חושבת שבמקום שאדם יבזבז זמן חשוב בשיטוט בבלוגים ובקריאת תגובות, עדיף שינצל אותו לדברים אחרים.. חברים, משפחה, לימודים, בילויים וכו'..
יכול להיות שאני עוד אחזור לכתוב פה בקביעות, לפרוק תחושות, לשתף בדברים.. אבל זה כ"כ לא בטוח.
מה שכן, אני רוצה שהבלוג הזה ישמר.
לא לעולמים, אבל כמה שאפשר..
כל הדברים שיש בבלוג הזה.. זאת חוויה.
יש בה עליות, מורדות, רגשות..
ככל שאני חושבת על זה יותר, אני חושבת שאני אמשיך לכתוב פה בקביעות, אבל אני לא רוצה...
אני לא יודעת אם זה יהיה דבר נכון.
אז בנימה זו, אני אסיים את הפוסט.
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Noy. Just Noy.