שלום לכם :))
אז בסופ"ש הייתי בצפון עם עוד חברה והיה ממש כיף.
היה קטע שנסענו לצוק מנרה (בלי הורים), עכשיו יש שם רכבל של איזה שני
ק"מ, 10 דקות ברכבל בערך.
אז אני והיא חיכינו איזה 20 דקות בערך כדי שלא יהיו הרבה אנשים על
הרכבלים, ונוכל להיות ברכבל ולפטפט וכאלה..
(הזכרתי שיש שם רוכבי אופניים?)
אז כבר נכנסנו לרכבל... ופיתאום בחור יפיוף כזה (עיניים כחולות, שיער
בלונדיני- שטני קצוץ כזה, גובה ממוצע), ניגש אלינו ושואל אותנו אם יש
מקום בשבילו! (הוא היה רוכב אופניים והאופניים שלו היו ברכבל אחר ולא
היה לו מקום שם..)
אז אמרתי שכן.. די בלי לחשוב הרבה כ"כ XD
ואז השומר או מה שהוא לא יהיה אמר לבחור ההוא ששתי הבנות חיכו המון
זמן שלא יהיה אנשים.. ואני כזה לעצמי- תשתוווווווווווווווווק! XD
ואז הבחור ההוא אמר משהו כמו- אני לא אדבר.. אני אשתוק כדי שתוכלו לדבר..
איזה חמודדדדדדדדד!
ועכשיו הגיע החלק המביך באמת...
כ-ל הנסיעה, אבל כ-ל הנסיעה ברכבל, אני והיא צחקנו.
פשוט צחקנו.
הוא כמעט מת מבושה.
איזה מסכן.
הוא דווקא היה נראה בן אדם ממש מקסים...
וצחקנו וצחקנו עד שירדנו.
נמנמ, למה צחחחחחחחחקנו (?!) ))))): אווך ><
כמובן שיש לי עוד המון דברים לספר (כמו זה שאותו הבחור עשה אחרי
זה פעלול כזה מגניב באופניים 'בדייייוק' כשאני והיא היינו מולו...)
אבל זה עבר.. ויש לי עוד כמה דברים לספר.. ולפרוק. (אחרת, למה הבלוג מיועד?)
אוקיי, אז ככה-
השנה במסגרת התוכנית הבית ספרית בבצפר שלי, היה צריך לעשות עבודה..
עכשיו, אני באותו קבוצה עם שתי בנות ושני בנים שרק עם אחת אני מדברת, השנייה
בקושי, ושני הבנים (שאחד מהם הוא הבריטי O:)- ממש לא )):
אוף, אני לא יודעת איך אני אעשה את זה. למה אני? כי אני הראש קבוצה.
אני אחראית על כל הדבר הזה.
זה אפשרי בכלל?
אני מקווה שהעבודה ת'צליח. (למרות, שבטח לא נפגש.. ואני אעשה את זה לבד או
משהו ._.)
אווווווווווווווווווווווווך ><
נכון הילד מהפוסט הקודם (זה שגם עושה איתי ת'עבודה)?
אז מה מסתבר? שהוא חבר ילדות של חברה דיי רחוקה שלי..
אבל הם בקושי מדברים.. אבל ממה שהבנתי הם רוצים לחדש ת'קשר.
שמעו, לא אמרתי שאני מאוהבת בו או משהו, אבל בא לי ידיד נורמאלי(!)
ועכשיו, לא מספיק שהוא ילד כזה אדיש, עכשיו גם הם בטח יפגשו וזה..
ובכלל לא יהיה זמן לעבודה!
(והציון הזה הולך לתעודה!!!!!!!!!!!!)
מה אני אעשה? )):
בא לי לכתוב קטע עכשיו.
נראה איך זה יצא..
אני חושבת שזה יהיה קצר..
הוא נמצא שם, בין כל החומות והמגנים.
הוא נמצא שם, מחכה לה.
היא מנסה לפלס את דרכה בין הקוצים החודרניים, בין הצמחים המבועתים,
אך משהו מונע בעדה, משהו גורם לה לאבד מתקוותה.
אולי זו תחושת הכאב החוזרת, אולי זה הבכי הרטוב.
היא הלכה הלוך ושוב, קדימה ואחורה, פעלה בכמעט כל דרך אפשרית,
אך עדיין, עדיין לא מצאה את הדבר הזה, אותו הדבר שגורם לה לרצות.
גורם לה לרצות לברוח, ללכת.
גורם לה לרצות לצרוח, לשתוק.
אותו הדבר שמפריד ביניהם.
אחרי חיפושים ומאמצים רבים, היא ראתה אותו, את אותו הדבר.
כשראתה את הדבר, לא הבינה על מי מדובר, ולמה.
זו הייתה מראה. מראה גדולה.
מראה שדמותה השתקפה מבעדה, מכל עבר.
לפתע הבינה, הבינה את הטעות האיומה.
היא הבינה שאותו הדבר שעצר בעדה, אותו הדבר שפחדה ממנו,
היה היא, עצמה.
כעבור זמן מה, היא החליטה לשים קץ.
לשים קץ לרחמים העצמיים.
לשים קץ לפחד הנורא.
לשים קץ לגישתה השלילית, כלפי אחרים וכלפי עצמה.
לפתע בלי שום אזהרה, המראה התנפצה בקול גדול.
רסיסיה נעלמו באויר הצח.
כשהחלה ללכת, הרגישה שהכל קל יותר.
הקוצים כבר לא היו נראים כל כך מאיימים וכל כך מפחידים.
הצמחים כבר לא היו נראים כמו דמויות מבועתות.
החומות והמגנים לפתע נראו כמו מדרגות קטנות הקוראות לה אליהן.
לבסוף, היא הגיעה אליו.
היא הייתה נראת טוב מתמיד, כך גם הוא.
היא הבינה שזה הוא, האחד.
מי שחיכה לה וניסה לעזור לה בכל מצב, מי שלא וויתר.
בינתיים זה כל מה שהספקתי לכתוב, זו רק טיוטה ראשונה...
אני גם יודעת שזה לא סוף נורמאלי, אני כבר אמשיך אח"כ או משהו.
שיהיה לכם שבוע נפלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Noy. Just Noy.