שלום :))
טוב, אני מנסה לשקם את הבלוג הזה, מקווה שזה אכן יעבוד.
כרגע אני שומעת את השיר decode של paramore (למי שמכיר), זה פשוט
מהפסקול של דמדומים O_ם, והשיר הזה אומר כ"כ הרבה. אוכס.
טוב, אז לפני שאני אכנס לדיכאון (לא!!!!11111111), אני אעבור נושא~
טוב, אז היום יש אסיפת הורים. (לחץ?)
ואני לא ממש באטרף. למען האמת, זה בכלל לא נראה לי כאילו עוד שעה וקצת
אני אלך לביצפר עם אמא שלי.
טוב, אז הפוסט הקצרצר הזה שם למעלה, הופסק באמצע על ידי, מכמה סיבות שאני לא אפרט.
אבל, אם ראיתם את הכותרת הזאת למעלה, אז אתם בטח שאלתם את עצמכם- 'מה? בגלל זה?' אז, זהו שלא.
הכותרת לא נועדה לזה. את הפוסט למעלה פשוט שמרתי בטיוטה, ולא רציתי למחוק אותו.
אוקיי, זה באמת ישמע לכם טיפשי, מה שאני הולכת להגיד לכם עכשיו.
ושאני כותבת את זה, אני מרגישה סוג של בושה. אמנם דיי מזערית, אבל, עדיין.
מכירים את זה שאתם לא הייתם בשיעור, השלמתם את החומר, ו.. אופס, הכנתם רק חלק מהשיעורים??
אז... זה אכן קרה לי.
עכשיו, אתם בטח אומרים לעצמכם- 'אוי, אז היא לא הכינה ש"ב. יהיה לך מינוס קטנטן שגם ככה סביר להניח שלא ישפיע על כלום', אז זאת לא הסיבה. בערך.
וזה מה שמקשר אותי למה שכתבתי בתחילת הפוסט. אותה אסיפת הורים הזאת.
אצלי בבי"ס, מחלקים דף, עם כל הפעמים שלא הכנתם ש"ב, לא הבאתם ציוד וכו'...
אז, היה רשום לי במקצוע מסויים, שלא הכנתי ש"ב.
ואני בכלל לא שמתי לב, עד שהמורה אמרה לי כזה- ומה זה? (אבל אתם יודעים, בצחוק כזה, לא ברצינות)
ואני לא הבנתי בהתחלה, עד שהבחנתי שזה במקצוע ההוא, וחשבתי לעצמי, אני לא הכנתי ש"ב? זה ממש לא נראה לי.
אתם מבינים, לא זכרתי דבר שכזה, אז, הלכתי לאותה המורה, כי רציתי לראות אם זאת טעות.
אז היא הראתה לי שבתאריך ככה וככה לא הכנתי שיעורים, ואמרתי לה שאני לא חושבת שזה נכון.
בקיצור, היא צחקה כזה, ואמרה שזה לא נורא, וזאת גם ככה רק פעם אחת שלא הכנתי ש"ב ככה שזה גם ככה לא משפיע.
אבל הקטע הוא שהיום, לא הכנתי חצי מהשיעורי בית בדיוק בשיעור של המורה הזאת.
אז אמרתי לה כזה, יש לי רק חצי. או משהו כזה.
גם ככה הייתי דיי מאוזבת מאוד מעצמי, אז היא שפכה עוד מלח על הפצע. אמנם בצחוק אבל היא אמרה כזה- נו, את רואה? (הכוונה לאסיפת הורים, שקורה שאני לא מכינה ש"ב, והנה! זה קרה! הא הא! עכשיו לא תוכלי להגיד שזה לא נכון!!!).
אבל זה לא הספיק.
היא התחילה להרצות לי.
כמובן שזה לא היה משהו נורא כל כך, אבל אני לקחתי את זה די קשה.
היא אמרה- זה מוכיח שאת בן אדם, וקורה ובלה בלה בלה משהו כזה.
והיא סה"כ התכוונה לטוב, כי היא מורה טובה.
ואני כזה מנסה לחייך, להראות שאני לא לוקחת את זה אישית, והשתדלתי לא להסתכל על המורה, אבל, מה לעשות, הרגשתי שהעיניים שלי מתמלאות בדמעות.
והרגשתי כ"כ מטופשת. זאת אומרת- נו באמת. לבכות בגלל דבר כזה?
בגלל דבר כ"כ טיפשי?
בגלל דבר כ"כ קטנטן?
בגלל דבר כ"כ חסר חשיבות?
אז, דיי שתקתי כל השיעור, ולמזלי הצלחתי לא לבכות. (ברגע זה, אני בטח נשמעת כמו ילדה בגן חובה).
אבל באותו הזמן, חשבתי על הבלוג.
על מה שאני הולכת לכתוב.
על כמה שאני צריכה את הבלוג הזה, לדברים האלו.
הרי, אם אני אגיד לחברות, הן בטח יחשבו שאני ילדה מטומטמת או משהו.
אוה, נזכרתי בעוד משהו-
אחרי זה המורה אמרה במהלך השיעור, את (לא אני, ילדה אחרת, חברה) תמיד מכינה שיעורים, איך לא?
והיא אמרה את זה לעוד ילדה.
זאת אומרת, הן הכינו ש"ב, אז היא אמרה כאילו- הרי, איך הן לא יכינו ש"ב? ברור שהן הכינו.
ושתיהן ישבו בשולחן שלי.. (כן במדעים השולחנות יותר גדולים כי יש ניסויים, זה קבוצות).
וזה די פגע בי.
ופה, פה אני צריכה להפסיק לקחת דברים ללב.
הרי היא התכוונה לטוב! היא בכלל לא דיברה אלי! היא נתנה להן מחמאה וזהו! מגיע להן, לא? -_-"
אז, לפחות יש לי את הבלוג לדברים שכאלו.
טוב, אז נראה לי שהפוסט הזה הגיע לסיומו.
פוסט די טיפשי, אבל עוזר. כ"כ עוזר.
שיהיה לכם סופ"ש נפלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Noy. Just Noy.