המנהרה הלכה ונהייתה צרה. ידעתי שזה לא יעבוד, ידעתי שזה ייכשל. התוכנית שלי הייתה פשוט רצף של "אולי". אבל לא היה לי מה להפסיד. למעני, למענה, למען כולם. הייתי חייב. הסתכלתי בשעון. בעוד חמש דקות היא תמצא את המכתב. אבל היא לא תופתע, היא כבר ידעה. היא ידעה הכול, עוד מההתחלה. ככה זה היה תמיד. כזאת היא, יש לה אינטואיציה מפותחת. ככה היא אמרה לי. אינטואיציה מפותחת. שטויות במיץ. אבל זה יגמור את זה. היא סוף סוף תהיה רגילה. שום דבר. אף אחד. לרגע אחד העולם הסתחרר סביבי. נשמתי עמוק, וידעתי. אני אעשה את זה. אני עומד להרוס את האימפריה.
רק לא מזמן הבנתי שזוהי אינה האימפריה הראשונה. עשרות אימפריות כבר שלטו על העולם, ממוקדון ועד נפוליון. אבל אחרי עשרות שנים, מישהו הרס כל אימפריה. תמיד נמצא אדם, שיהיה מוכן להקריב את הקורבן הכי גדול. לחזור אל העבר, ולהרוג את האדם היחיד שאותו אהב. אני, למזלי, לא נדרשתי לכך. אהובתי היא בעלת תפקיד חשוב, אך לא שליטה. היא שליטת הזמן הראשונה, ומפקדת מסדר שליטי הזמן מזה שלושים שנה. אני עמדתי להרוג את השליט. הדבר היחיד שהפריע לי ברעיון להרוג אותו, היה שמעשה כזה יגרום לכך שהיא לא תהיה אהובתי. לעולם. מעולם. יהיו כאלו שיאמרו שזהו הקורבן השולי, אך מבחינתי הקורבן השני לא היה חשוב. פשוט לא היה לי אכפת. האימפריה חזקה, ואני היחיד שיכול להרוס אותה. מקור הכוח שלה היה מסדר שליטי הזמן. כשאתה יודע מראש מה יוביל לתוצאות הכי טובות, החיים הופכים פשוטים להפליא. אבל האימפריה אכזרית. מאז שהיא קמה, האדם נתקע. שנת 2040 זהה בדיוק לשנת 2010. אך הנזק הכי גדול של האימפריה הוא מחיקת הנכס הכי חשוב של האדם. כי לאנשי האימפריה לא היו שמות. זוהי האימפריה שעמדתי למחוק מההיסטוריה. לעד.
המנהרה הפכה צרה יותר, ועברתי לזחילה. חזרתי לעבר, ליום ההוא. העשרים ותשעה במרץ, שנת אלפיים ועשר. ערב ההשתלטות. מחר העולם ישתנה לנצח, וכל אדם יזכור את השלושים במרץ בתור יום הניצחון, יום תקומת האימפריה. אלא אם אני אעשה משהו בנידון. ידעתי כל דבר שעומד לקרות. עוד מבט חפוז בשעון. בעוד שתי דקות הוא יצא במנהרת היציאה האישית שלו, מרוט עצבים אך בטוח בהצלחת ההשתלטות. גם זאת בזכות כוחם של שליטי הזמן. רק כך ארגון בן כמה אלפי אנשים יכול להשתלט על עולם שלם ביום אחד, בלי מהפכות ובלי מלחמות. המנהרה התרחבה חזרה, ועברתי לריצה. הגעתי למקום דקה בדיוק לפני הזמן. נשמתי עמוק, וטענתי את האקדח. ידי רעדו. הוא אמור היה להגיע בכל רגע. עשר שניות, תשע שניות, שמונה, שבע, שש... קול הצעדים כבר נשמע ברור. והנה הוא, כאן.
כיוונתי את האקדח ביד רועדת, אך לא יריתי. חשבתי לעצמי כמה זמן ייקח לו להבין את המצב, לסקור את כל האפשרויות, ולהבין שאין מוצא. נתתי לו עשר שניות בשביל הכול. הוא היה גאון, אחרי הכול. ספרתי את השניות בלב. הוא סיים הכול כשהגעתי לתשע. לא יכולתי שלא לחייך. ואז הוא דיבר. "זה בסדר. אני מבין." הופתעתי. אולי לא הכרתי אותו טוב כל כך. אולי כבר שכחתי מי הוא. "היא לא חזתה את זה." ואז, ברגע אחד מסחרר, הבנתי שאני יכול לגלות את מה שכבר שכחתי. "איך קוראים לה?" והוא ענה לי. והוא ענה, "גבריאלה".
ואז נזכרתי בהכול. העיר בה נולדתי, הורי, האהבה הראשונה. זכרונות צבעוניים, מלאי חיים. וידעתי מי אני. אני שגיא. וידעתי למה אני חייב לירות. אני חייב לירות, כדי שהעולם יוכל שוב לחוות את זה. את החיים.
אבל לא יכולתי לירות. לא יכולתי, לא כאשר ידעתי מי האדם אשר עומד מולי. אבל הוא לא היסס, והתקרב אלי בצעדים בטוחים. הוא הוציא את האקדח מאצבעותיי הרועדות בלי מאמץ. כבר לא נותר בי הכוח להתנגד. זה כבר לא משנה. "היה שלום." הוא אמר לי. קול ירייה בודדת נשמע, והעולם כמו עבר להילוך איטי. ראיתי את גופתו של שליט האימפריה לעתיד נופלת, וידעתי שהוא ירה בעצמו. ואז נזכרתי מי הוא שוב. ידעתי שכשגופתו תפגע ברצפה, הוא כבר יהיה מת ואני כבר לא אהיה קיים. ואמרתי לו "שלום".
רק אז, הרגשתי את מה שידעתי כל חיי. האדם הזה, שניצב מולי, הוא אני. בהפרש של שלושים שנה.
האור החזק סימא את עיני, והקול האחרון ששמעתי הייתה לחישה, לחישתו ולחישתי האחרונה:
"היית חייב."
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
