או שאולי לא כזה טוב, קשה לי להאמין איך הכוח רצון שהיה לי פעם נעלם. אני לא אומר שכל דבר שרציתי בו השגתי רבל דברים שממש התעקשתי לעשות בדרך כלל הצלחתי. הצבתי לפני מטרה- להרזות עד תחילת הקיץ ובעצם סיום ביה״ס כדי שאוכל להגיע לנשף סיום י״ב רזה.. התחלתי את הבוקר בצורה טובה- שתי פרוסות של לחם מלא עם גבינה לבנה 3%. סיימתי ללמוד בשעה שלוש והגעתי הביתה. הייתי מורעבת וניגשתי למקרר. במשך יותר מעשר דקות עמדתי מולו בוהה בתוכנו ולא יודעת מה לקחת לי לאכול. היו שם המון דברים שאני לא אוהבת ובינהם לפתע קלטתי קופסא מלאה בפסטה ובאחד הסירים קציצותצברוטב עגבניות. חשבתי לעצמי ״מה כבר יכול לקרות נאכל טיפה וזהו להיום.״ לקחי צלחת וחיממתי לי חצי מהקופסא של הפסטה עם הרוטב וקציצה אחת. נכנסתי לחדר ותוך דקות ספורות בלסתי הכול. לא הייתה מתוסכלת ממני. הרגשתי בחילה מעצמי ״ מגעילה מה עשית למה אכלת את זה?!״ ניגשתי לשירותים ואמרתי לעצמי פעם אחרונה, זה לא יקרה יותר מבטיחה. דחפתי את האצבעות עמוק לגרון ותוך שניות כל ארוחת הצהריים הייתה בחוץ. כשסיימתי לשתוף את ידיי ואת פניי ניגשתי למראה והסתכלתי על הפנים האדומות שלי ועל החתכים שהצטברו לי מסביב לפרקי האצבעות כתוצאה מההקאות. אז התחלתי לבכות. אני חלשה אני יודעת אבל כשאני מתחילה לאכול ומרגישה שאני מגזימה שום דבר לא עוצר בעד ההקאת שלי. מצד אחד אני רוצה להפסיק אבל מצד שני אני יודעת שזה הדבר היחיד שמחדיר שליטה לחיי.. גם אם השליטה לא בדרך הטובה ביותר..
במקרה, עברתי היום כמה פוסטם אחורה מלפני שלוש שנים בערך ומצאתי פוסט עם תמונות של טינספו עצמי שצילמתי של הגוף שלי כשעוד לא הייתי זקוקה להקאות, ופשוט הייתי אוכלת חטיף אנרגיה וכמה ירקות ביום. תוך פחות מחודשיים ירדתי 13 קילו. אולי לא בדקך הבריאה אבל אפשר להגיד שהפרעות האכילה לקחו ממני כבר מזמן את המחשבה הבריאה.. כשדיברתי עם חברה שלי היום על המשקל היא אמרה לי ״ יש לך פנים מהממות ממש כמו של מלאך, את לא מבינה איזה יפה תהיי אם תרדי כמה קילו ותחזרי להיות כמו שהיית קודם״. הבטתי בה עם דמעות בעיניים ״ שכחת באיזה דרך הגעתי למצב הייתי בו קודם? הרעבתי את עצמי!״ רציי להגיד לה רפאבל שתקתי. במקום זה הנהתי ואמרתי לה ״את צודקת, אני מבטיחה להשתדל יותר..״ וכה הלכתי מהמקום עם תחושהת ריקנות, במקום לעודד אותי לצאת ממה שהייתי תקועה בו את מעודדת אותי לחזור. תודה לך מ׳.אז זהו, החלטתי.. אם פעם הצלחתי גם עכשיו אני אצליח. וחברים שלי יקרים, אם באמת אצליח לחזור למשקל שהייתי בו קודם ופחות מזה, שזה יהיה על מצפונכם. או בעצם אני אגיד לכם תודה על המוטיבציה. אעדכן מאוחר יותר את התפריט שאני מתחילה ממחר. לילה טוב לכולם אוהבתת (-:
אז הנה הגעתי לגיל 18. הגיל האידיאלי שבערך חצי עולם מגיע אליו. ומה יצא לי מזה? האמת שכלום. נשארתי עם אותן בעיות. עם אותם פחדים ואם להודות באמת? המצב שלי רק התדרדר.
אז נלך כמה חודשים אחורה: הפרעת האכילה שלי אשר הסתרתי קרוב ל7 שנים שנעה בכל פעם בין אנורקסיה לבולמיה התגלתה. בית הספר הנחמד שלי בשיתוף עם הפסיכולוגית שלי החליטו שהם לא רוצים להניח לי למות וסיפרו למשפחה שלי שיש להם בת בולמית. אם חשבתי שזה הסוף של הסבל גיליתי שזאת רק ההתחלה- החליטו לאשפז אותי בבית חולים במחלקה להפרעות אכילה. כבר אירגנו את כל המסמכים ואני כבר נפרדתי מחבריי אך לבסוף בנס הצלחתי להשתחרר מזה ונתנו לי את הכוח לידיים להחליט אם אני רוצה להתאשפז או לסיים עם זה לבד. אז כמובן שהחלטתי לבד. האמת, למשך תקופה די ארוכה הפסקתי להקיא. אפילו הייתי מסוגלת לאכול ליד חברות שלי, דבר שעד אותו זמן לא הייתי מסוגלת לעשות. המשפחה שלי והחברים שלי היו כולכך גאים בי והאמת שגם אני בעצמי. אך לא לזמן רב כולכך. הבנתי שאני והפרעות האכילה זה לנצח. כמה שניסיתי להיפטר מזה נכשלתי.
אני מרגישה חסרת תועלת בהכל. אני תמיד נמצאת שם בשביל חברים שלי, תמיד תומכת מעודדת, יודעת להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון.. אי מתעוררת בשביל חברות שלי באמצע הלילה כשהן צריכות לדבר. אבל אני מרגישה שזה לא הדדי. כמה שאנשים מתעניינים וכמה שמנסים להראות שאכפת להם, אני מרגישה לבד. אני מוקפת בהמון חברים אבל מרגישה בודדה. אני לא יודעת אם הבעיה היא בי או בהם. בתקופה האחרונה אני לא מסוגלת להיות בבית. מרגע שאני חוזרת מביה"ס עד לשעות הלילה המאוחרות אני נמצאת בחוץ, עם חברים.. אך כשאני חוזרת הביתה המחשבות חוזרות. שוב השאלות "מה אני עושה פה בכלל?" ו "למה לא לוותר על הכול.." אני שומעת שיר ומתחילה לבכות. אני מרגישה מייואשת. את המשפט "כל החיים לפניך" שמעתי מליון פעמים. המשפט הזה לא עשה לי כלום חוץ מלהיזכר באיזה שם של ספר שלמדתי בספרות "כל החיים לפניו" אירוני שזה מזכיר לי את זה כי אני מרגישה נורא עם עצמי ורוצה למות אבל הילד שמתואר בספר מספר על כמה סבל הוא עבר בחיים ולמרות זאת נשאר חזק. מה בתכלס יש לי לחפש פה? מגיל 0 עד גיל 18 אני עברתי המון סבל. וכשאומרים לי כל החיים לפניך זה לא מעודד, כי זה גורם לי להאמין שההמשך יהיה רק נורא יותר ויותר. אני נזכרת במשפט שחברה טובה שלי אומרת לי בכל פעם "החיים שלך ממש כמו טלנובלה". זה עצוב כמה שזה נכון.
השיר "להתמודד עם עצמי" מזכיר לי כל פעם מחדש איך שירים יכולים לאתר כולכך נכון את מה שאתה מרגיש..
אני מקווה לחזור ממחר לדיאטה ולכושר, עוד פחות משלושה חודשים נגמרת השנה האחרונה שלי בביה"ס ואת הנשף סייום אני רוצה לחגוג כשאני רזה. בדיוק כמו כולם!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
*melody*