הסיפור שלי לתחרות הסיפורים בישרא ומעריב לנוער.

אביב.

22.12.1988

זה קרה, לאחר שבע שנים של ניסיונות. ההתרגשות הזו, מכמה מילים פשוטות.

הם ניסו כ"כ הרבה, ניסיות שככל שרבו הכישלונות כך התמעטו האמונות, התקוות.

הם לא רצו להאמין שמכל האהבה הזו, האהבה העצומה הזו דבר לא יצא.

שום המשך או קיום.

הם כבר היו בסוף שנות העשרים לחייהם. ללא בן או בת.

אבל לכל סיפור רע, חייב להיות סוף טוב.

כמה מילים פשוטות, לבסוף נאמרו ובשמחה נשמעו- "מזל טוב, יש לכם בן."

כי לכל סיפור רע, חייב להיות סוף טוב.

-

3.1.2009

"אנו עוצרים את שידורינו למבזק מיוחד", נשמע קולו של הקריין,

"כוחות גדולים של צה"ל נכנסו לעזה,

ובהם כוחות של חיילי הרגלים, השריון, ההנדסה והכוחות המיוחדים".

הרדיו פיזם ללא הפסקה דיווחים מהשטח, יעקב שוורץ נכנס למטבח וחידש את המים החמים שבקומקום.

גילה אישתו נכנסה אחריו, מודאגת מהידיעה שזה עתה שמעה.

"אביב היה מודיע..." מלמלה.

יעקב הניח את התה החם מידו וניגש לאשתו, מחבקה בחום,

"הוא לא התגייס. היה מודיע לנו" אמר בניסיון להרגיע.

היא יצאה ללא מילה וחזרה עם פנקס הטלפונים שלה.

"אביב..." מלמלה שצליל החיוג נשמע.

"שלום אמא, מה שלומך?" נשמע קולו של בנה האהוב.

"אביב, שמעתי מהרדיו שיש פעולה רגלית ורציתי לדעת אם היחידה שלך גויסה" אמרה ודאגה בקולה.

"כן אמא, אבל אני נשארתי לעשות דברים אחרים ולעזור מאחור, המצב הבריאותי שלי לא מאפשר לי לצאת לשטח".

ענה, השקר יצא בקלות, כה אהב את אימו ואביו ולא רצה להדאיגם, המצפון יעבור, העיקר שלומם.

ובנתיים יצא מביתו, נעל דלתו.

חיכה לג'יפ הצבאי שייקח אותו אל הבסיס ומשם, אל הרצועה, אל הגבורה.

"לא גויס" אמרה בהקלה, כמעט בחיוך.

בעלה ניגש אליה "חשבת שיתגייס ולא יודיע?" שאל צוחק.

-

4.1.2009

הם רצו הכי מהר שרגליהם אפשרו להם זאת.

כולם רצו, אחד נפל.

הסתכלו לאחור, חייבים הם לחזור, לא משאירים חייל בודד מאחור.

"חובש ומהר" צרח אחד, "הוא מדמם!" אמר אחר.

הוא הגיע הכי מהר שיכל, הכי מאוחר שאפשר.

אלונקה, סדין לבן מאובק על גופו.

שעת מוות: 00:31, העצב יבוא ואיתו הבכי אך עכשיו עליהם להמשיך ללחום.

יבואו הימים של הגעגוע והעצב, עכשיו להישאר גיבורים- למען אלו שחיים.

-

4.1.2009

כמה שעות מאוחרות לאחר מכן.

דפיקה על הדלת בארבע לפנות בוקר לעולם  אינה תביא עמה בשורות טובות.

עוד דפיקה, ולאחריה קול "תפתח את הדלת". הקול קרוב, מהמיטה הסמוכה.

הוא קם מהמיטה, קר. מתעטף הוא בחלוק הרחצה שעל הכיסא הסמוך למיטתו.

יוצא מדלת אחת, דלת חדר השינה והולך לדלת האחרת, הדלת שלעולם לא תביא עמה בשורה טובה בשעה זו של הלילה.

"מי זה?" נשמע קולו העבה.

"קצין העיר", נשמעה התשובה.

ברגע שהדלת תיפתח המציאות תיפול. הרע מכל יגיע.

שני סיבובים בחור המנעול, שתי נפשות שהרע מכל לפניהם.

כעבור רבע שעה ישובים הם בסלון.

 הוא, אישתו והשאר, שלא חשובים הם כלל.

על כוס קפה ותמונה עם מדים מעלים הם זיכרונות כה כואבים.

השחר עלה, הבית הומה.

חברים, משפחה מכרים ושכנים, כולם משתתפים בעצב האבלים.

אבל הצער רק שלהם אך ורק, לא רוצים הם לחלוק אותו, כלל.

-

14.2.2009

הם כבר היו בסוף שנות הארבעים לחייהם. ללא בן או בת.

אבל לכל סיפור רע, חייב להיות סוף טוב.

כמה מילים פשוטות, לבסוף נאמרו ובשמחה נשמעו- "מזל טוב, יש לך בת."

לאחר מכן העלייה לתורה. יעקב, סבא של התינוקת עלה לתורה להגיד את שמה.

הסבתא גילה והאם אשת בנה, בעזרת הנשים, מחכות הן לשמה, אך בכל זאת אינן מצליחות הן לשמוח.

הסב מתעטף בטלית כולה תכלת, עולה לתורה ואומר:

"אביב".

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285