היי, הנה יצא לו הפרק הראשון של פריחה מאוחרת.
לכל מי שלא מכיר , אתם מוזמנים לקרא ומקווה שתאהבו.
ולכל מי שמכיר ואהב, מקווה שתהנו מהקריאה החוזרת.
וכמובן שלפני כן, אני רוצה להודות ל ayano_chi
ועכשיו לפרק , תהנו :
אזהרה: הסיפור מדבר על יחסים בין זוג גברים (הומוסקסואליים ) כך שאם זה לא הסגנון שלכם אתם מוזמנים לשו מפה ....
נכתב ע"י : סיירו/seiro.
בטא\גאמה\עוזרים: ayano_chi המדהימה מכל!
שם הסיפור: 'פריחה מאוחרת'.
ג'אנר: רומנטיקה, דרמה, שונון איי (סיפור שבו מתוארים יחסים רומנטיים בין בנים).
שיפ: ניקי/קיי, מייקל/דניאל.
דירוג: PG13- מגיל 13 ומעלה. מכיל נגיעות ורימזות מניות לסוגייהן.
תקציר : ניקולס ניקלסון בן ה-16, הוא תלמיד תיכון מוצלח שנהנה לבלות עם חבריו הטובים.
אבל העניינים מתסבכים שלניקי מתגלה כי הוא למעשה מתחיל להתאהב באחד מחבריו הטובים.
האם ניקולס יצליח לאזור אומץ לומר לו את זה?, ואיך יגיב חברו הטוב?.
פריחה מאוחרת פרק 1
היה זה ערב אביבי ונעים, כאשר ארבעה חברים התכנסו בביתו של אחד מהם והתכוננו למבחן שיערך בעוד יומיים.
"בחיים שלי לא שנאתי היסטוריה, כמו שאני שונאת עכשיו." התלוננה נטליה, שבאותו הרגע כנראה הייתה הבת היחידה בחדר.
"לא זכור לי שאי פעם אהבת ללמוד." גיחך אז מייקל, בן דודה. ואחד משלושת הבנים שאיתם ישבה ללמוד.
"בכלל לא זכור לי שאי פעם הגעת לשיעורים בהיסטוריה.".
"כן, דיי מפתיע שבכלל נותנים לך להבחן." המשיך אוליבר, שזכה לתואר הליצן של החבורה שבדרך כלל הצחיק רק את עצמו.
"באמת, תראו מי מדבר... מר ממוצע כללי שישים ותשע." אמרה נטליה, בקול מזלזל.
"מה את אומרת גברת, 'זה בכלל מזל שיש לי ממוצע'.".
בעוד שני אלו התווכחו ביניהם פנה מייקל אל נער נוסף שישב לא רחוק ממנו, על השטיח, מביט בחלון החדר, אנחה עמוקה השתחררה מפיו, "היי, ניקי, הכול בסדר?" התעניין.
נראה היה כאילו זה רק עכשיו הבחין בו, "מה? הו כן, אני בסדר גמור." ענה קצרות.
אבל מייקל לא השתכנע "בטוח?" ניסה לדובב אותו "אתה נראה קצת, אני לא יודע, קצת מעורער."
"אני ממש בסדר." השיב ניקי בחיוך רחב.
"טוב, אם אתה אומר." חייך גם מייקל, עת מיהר להפריד בין השניים שלא הפסיקו לריב.
"אולי תפסיקו עם זה, אפשר לחשוב על מה הויכוח, גם הממוצע שלי לא משהו, בכלל זה נס שמישהו מאיתנו ממש עבר את השליש. בגלל זה אנחנו לומדים יחד, אז מספיק לריב כאילו משהו פה באמת סיים תואר ראשון או משהו כזה.".
אוליבר ונטליה הביטו בו לרגע ונראה היה שהם מרוגזים, אך לפני שמישהו הספיק לענות, נפתחה הדלת ובפתח עמדה נערה גבוהה יחסית, כבת שבע עשרה בידיה מגש עליו היו ארבע כוסות וקנקן מלא בלימונדה.
"יו." פנתה אל הנוכחים חיוך רחב על שפתיה, "מה שלום התלמידים החרוצים שלי?" החלה בטון ציני.
"כרגע אנחנו מתנהגים למופת, המורה" צחקק אוליבר.
"איזה למופת ואיזה נעליים." התפרץ מייקל שהוא מצחקק, "היחיד שלומד כאן ברצינות הוא ניקי.".
"למה זה ממש לא מפתיע אותי?" מלמלה ליילה, שולחת מבט עוקצני באוליבר בעודה מניחה את המגש על שולחן העבודה של אחיה.
"ניקי, הוא כנראה היחיד בחדר הזה שהתברך בשכל כמו שצריך.".
"בחייך, זה ממש לא נכון, כולם פה תלמידים ממש טובים." החל ניקי, שלא נהנה כלל מציוניו אשר היו גבוהים משל האחרים.
"באמת, יותר טובים ממך, ממוצע תשעים ושש." שלפה נטליה בפרצוף חמוץ.
"מה כל כך טוב בזה?" ניסה ניקי להתגמד.
"מה כל כך רע בזה?" שאלה נטליה, היא הייתה בהלם שהוא בכלל שאל את זה, כביכול היה ממש תמים או ממש טיפש.
"כן, תן לי רק חצי מהממוצע שלך!" קרא אוליבר.
"בבקשה, מה שאמרתי." מלמלה ליילה, מצביעה על הנער בעל השיער החום, "ניקי, הוא היחיד שהתברך בשכל.".
"מה זאת אומרת היחיד?" התרגז אוליבר, "כבר שכחת של מי החדר הזה?".
"ממש לא, זאת בדיוק הסיבה שמה שאמרתי מתאים.".
"מה, איך את מדבר לאחיך הקטן?" אמר אוליבר קולו נעלב.
"גם כן אח." מלמלה, בעוד כולם החלו לצחוק.
"ליילה, איפה לשים את זה?" נשמע אז קול מפתח החדר.
"בואי כנסי, דניאל." קראה ליילה, בחביבות למראה נערה בת שש עשרה, בעלת שיער חום קצר ועיניי דבש, לבושה שמלת מקסי בצבע תכלת. אשר בידיה אחזה מגש מלא חטיפים "שימי את המגש שם." אמרה.
"היי דני." קרא מייקל, בעודו קם לעברה כשהוא ממהר לקחת את המגש מידיה של הנערה, אך דניאל התעלמה ממנו ולקחה את המגש חזרה לידיה ואז ניגשה אל השולחן והניחה אותו כשהיא מברכת את כולם, מלבד מייקל.
"איך מתקדמים הלימודים?" שאלה.
"המ. בואי רק נגיד שמתקדמים." חייך ניקי.
"לך קל להגיד, אנחנו אלו שמתאמצים באמת." נאנחה נטליה.
"מוזר, אני לא ממש זוכר שראיתי אותך מתאמצת." גיחך מייקל, פוזל אל עבר דניאל, זאת בתגובה הסיטה את מבטה ממנו.
"אוף נשבר לי." קרא אוליבר, זורק בחוזקה את הספר שלו על הרצפה.
"אם כולנו כבר כאן למה שלא נעשה משהו?" הציעה נטליה שהסכימה כי הם צריכים לשנות קצת את האווירה.
"תזכירו לי שוב, למה אתם כאן?" שאלה ליילה, על פניה מבט של מורה להיסטוריה שתלמידיה מתכוננים להשתמט.
"בחייך אחותי, מספיק להיות כבדה. למה לא נשתעשע קצת?".
"כן, אני מניח שלא יזיק אם נעשה הפסקה." החל ניקי, בהיסוס.
"אני מסכים." הוסיף מייקל.
אחרי ששתו את הלימונדה שהכינה ליילה וזללו את כל החטיפים ואפילו שיחקו כמה משחקי קלפים שונים החלו הצעירים שוב להשתעמם:
"נו, אז מה עושים עכשיו?" נאנחה נטליה.
"אולי נשחק חי, צומח, דומם?" הציעה דניאל.
"בחייך, אנחנו כבר בוגרים בשביל המשחק הזה." השיב אוליבר.
"בוגרים?" צחקקה אחותו, "בטוח לא אתה. אתה מוכן להזכיר לי שוב, מי משחק עם בובות החיילים שמתחת למיטה שלו?".
"אולי מספיק כבר?" השיב אוליבר, כולו אדום כשהוא ממהר לשנות את הנושא "בואו נשחק משהו רציני, כמו אמת או חובה.".
"אמת או חובה?" התפלאה ליילה, "לזה אתה קורא רציני, מה אנחנו בגנון?".
"אוי אחותי, איך רואים שאת לא יודעת כלום. אני לא מתכוון לאמת וחובה עם בקבוק וכל זה.".
"אז, איזה עוד אמת או חובה יש?" שאלה ליילה.
"אני חושב שהתכוונת לאמת או עונש." התערב ניקי, ממהר להסביר, "זה קצת כמו אמת או חובה אבל טיפה שונה. אין כאן בקבוק או משהו כזה, בכל תור נבחר מישהו אחר, אשר צריך לענות על שאלה כלשהי אם הוא יסרב לענות יהיה עליו להיענש.".
"אוקי נשמע לא רע." אמרה לבסוף, כשכולם מסכימים איתה הם התיישבו במעגל על השטיח.
לא ברור איך, אבל היה זה תורו של מייקל לשאול ראשון, הוא ידע בדיוק את מי לשאול ומה. "אוליבר. " פנה אליו בעליצות, "האם זה נכון שאתה עדיין משחק עם בובות החיילים שמתחת למיטה שלך?" שאל.
"מה?", "אני ממש לא מתכוון לענות על זה." התרגז אוליבר.
"בסדר, אם כך הגיע זמן העונש שלך." החל מייקל על פניו חיוך ממזרי.
"לא!" מהר אוליבר לומר "חכה, חכה רגע..." הוא נאנח בייאוש, יודע שעדיף היה לו להודות במשהו שכבר במילא ידוע מראש, מאשר שיאלץ לבצע את אחד העונשים שיכין לו מייקל והם כפי שידע, לא היו כיפיים כלל. "אני מודה." לחש לבסוף.
"מה?", "לא שמענו אותך." אמר מייקל, מנסה לעצור צחקוק שעלה בגרונו.
"אמרתי, שאני מודה!" התפרץ אוליבר, נעמד על רגליו "אני, אוליבר סמית', משחק עם חיילי הבובה שמתחת למיטה שלי. אבל, רק לפעמים." הוסיף בשעה שהתיישב, לחייו האדימו מבושה.
"כן, כן, אנחנו מאמינים לך." השיב מייקל, מצחקק בעוד אוליבר נשבע לנקום בו, נראה היה שהדבר קרה מהר יותר ממה שחשב, עתה היה זה תורו של אוליבר לשאול.
"אז, מייקי." החל בחיוך ממזרי, "אכפת לך לומר לי את שמה של הנערה איתה בגדת בדניאל?".
"הוא עשה מה?" התפרצו ליילה ונטליה, שדניאל הייתה כמו אחות עבורן.
"קשה לי להאמין שמייקל, יעשה דבר כזה לדניאל." החל ניקי, גם הוא המום מהמתרחש.
"תתפלא." השיבה דניאל, קולה שבור.
"אני, אני ממש לא." החל מייקל לגמגם, איך הוא יוכל להסביר לדניאל כי מעולם לא בגד בה?
"נו, מייקי'לה, רוצה לומר לי איך קראו לה?" המשיך אוליבר.
"אוליבר, אתה חתיכת." החל מייקל בכעס, לבסוף נאנח כשאמר "אניטה.".
"מה?!" קפא ניקי.
"אתה לא העזת?" התרגזה ליילה.
"בגדת בדניאל, עם אניטה." החל אוליבר, פורץ בצחוק גדול, הוא אומנם שמע כי חברו התראה עם משהיא אחרת, אבל, ממש לא היה לו מושג כי מדובר בנערה הזאת.
"אניטה, החנונית, הסנובית. שאתה לא מסוג לסבול אותה אפילו לדקה?!" שאלה נטליה, בכעס.
"יופי של בחירה אחי." צחק אוליבר.
"אני לא בגדתי בך." פנה אל דניאל, "זאת הייתה רק נשיקה, היא נשקה אותי, אני נשבע!".
"היא נישקה אותי!" חזר מייקי בנסיון לפייס את חברתו, לא הייתה לו שום כוונה לאבד אותה, בטח לא בגלל הפה הגדול של אוליבר.
אך דניאל רק הסיטה את מבטה הצידה ושתקה.
"אולי כדי שנפסיק לשחק." הציע ניקולס, אשר הבחין כי המשחק התמים, החל הופך לשדה קרב.
"כן, אולי באמת כדאי." הסכימה איתו ליילה, אך מייקל נטליה ואוליבר סרבו והמשחק נמשך. עכשיו היה זה זמנו של מייקי לשאול.
מובן שהוא יכול היה לנקום באוליבר על כל הבלגאן שגרם לו אך במקום זה החליט להעביר את תורו למשהו אחר.
"נטליה.".
"אני?".
"יאפ." השיב מייקל, בחביבות יחסית למצב הקשר שלו עם דניאל וחברותיה, "תתכבדי.".
נטליה הביטה סביב בהתרגשות, היו כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה דברים שרצתה לשאול. מי זה יהיה?
האם מייקל, שבגד בחברתה הטובה או אוליבר שחשף בפניהם את הפרשה, אולי דניאל חברתה, ואולי בכלל ליילה?
"ניקי." אמרה לבסוף, מצביעה על הנער חום השיער אשר ישב קרוב אל ליילה וחייך אליה בחביבות.
"כן, מה את רוצה לדעת?".
נטליה חשבה לרגע, היו כל כך הרבה דברים שרצתה לשאול את ניקי כמו למשל לגבי המוצא המפוקפק שלו, הממוצע שלו ועוד כמה דברים.
אבל, בסופו של דבר הייתה שאלה אחת שעניינה אותה יותר מכל האחרות, "אוקי, במי מדובר?" שאלה לבסוף.
"במי מדובר?" חזר אחריה ניקי, כמנסה להבין את שאלתה.
"טוב, זה כבר די ברור שאתה נאנח וגונח כך לאחרונה כי אתה מאוהב במישהו, השאלה שלי היא, במי?" לרגע אחד כולם קפאו על מקומם, שולחים מבט משתהה בניקי, מעניין יהיה לדעת מה תגובתו. זה רק הביט בה, עיניי השקד שלו חייכו לעברה, "אולי את רוצה לשאול משהו אחר?" הוא ניסה להתחמק.
"לא. ממש לא." התעקשה נטליה.
"אם כך, אני מעדיף שלא לענות על זה.".
"הו, בחייך ניקי, אל תהיה כזה, גלה לי במי מדובר.".
"מצטער, אבל אני מעדיף להיענש." אמר עם חיוך קל על שפתיו.
"תהיי רצינית נטליה, זאת שאלה פרטית מידי." התערבה דניאל, שבמשך כמעט כל המשחק שמרה על זכות השתיקה,"זאת זכותו המלאה של ניקי, לשמור לעצמו את רגשותיו." סיכמה.
"כן, אבל כיוון שהוא סרב לענות לה, יהיה עליו להיענש." המשיך מייקל.
"אוף, אבל אני רציתי לדעת." נאנחה נטליה.
"אולי תענישי אותו כבר ונעבור הלאה." נאנחה ליילה.
"בטוח שלא תגלה לי?" ניסתה בשלישית.
"בטוח מאוד." השיב ניקי.
"אם כך...".
"מה כל כך קשה, פשוט תענישי אותו." החל אוליבר.
"אבל אני לא יודעת מה." מלמלה נטליה.
"תני לו משהו טיפשי, כמו לעמוד על רגל אחת ולקרוא כמו תרנגול או משהו כזה." הציע אוליבר, שסבלנותו כבר כמעט ופקעה.
"טוב, בהחלט יש לי משהו." החלה נטליה, מחייכת קלות, "אבל ממש לא נראה לי שהוא יאהב את זה.".
"הוא לא אמור לאהוב את זה, זה אמור להיות עונש, לעזאזל." התעצבן אוליבר.
"רוצה אולי להגיד לי באוזן?" הציע ניקי, זאת הנידה בראשה לאישור, לאחר שלא נראה היה כי לאחרים יש התנגדות לעניין ניגשה אל הנער ולחשה משהו באוזנו.
"את ממש לא מוותרת מה?" שאל ניקי, מופתע.
"מה זה ניקי, מה היא אמרה לך?" התעניין אוליבר, אך זה התעלם ממנו כאילו היו רק הוא ונטליה שם לבדם.
"לא, אני ממש לא מוותרת בקלות. אז, מה אתה אומר, תעשה את זה?" שאלה נטליה עם חיוך.
"אני חושש שיהיה דיי קשה להשיג את מה שביקשת." ענה לבסוף כשהוא מחייך בחזרה.
"אני בטוחה שתסתדר. נו, אז אתה עושה או לא?".
"לעשות מה?" נשמע אז קול.
בפעם השלישית באותו ערב היו פני כל הנוכחים מופנות אל פתח החדר, בכניסה עמד בחור כבן שמונה עשרה. גבוה ונאה עד מאוד. בעל קול עמוק וחודר, אשר נשען על המשקוף שולח מבט מהורהר בחמישה הנועצים בו מבטים.
"אה. זה אתה, קיי." מלמל אוליבר, לא בהתלהבות יתרה. בעוד זה לא טרח אפילו להסתכל עליו, נראה היה שבין השניים לא ממש שררה אהבה רבה.
"מה בדיוק אתה אמור לעשות?" פנה הנער בעל הקול החודר אל ניקי.
"וובכן, המ..." החל ניקי להסביר, פניו מאדימות, "שיחקנו איזה משחק ונטליה ביקשה ממני שאחפש עבורה משהו." אמר לבסוף.
"ומה זה היה בדיוק?" התעניין קיי, כשהוא נכנס אל החדר ונעמד לצד הקיר.
"לא משהו חשוב." השיב ניקי, הסומק בפניו החל מעמיק. למזלו הרב לא נראה כי מישהו ממש שם לב לכך, כיוון שכולם היו עסוקים בלהביט בנערה שזה עתה נכנסה אל החדר בברכת "שלום" קצרה. בעוד היא נעמדת לצידו של קיי.
הייתה זאת נערה נמוכת קומה, צעירה ומתוקה להפליא, עיניה הכחולות נתנו מבט חושש בנוכחים, על שפתיה חיוך מבויש.
"קייטי." קרא אוליבר באושר, "איזה יופי שבאת." אמר ממהר לקום וניגש אליה, "אני ממש שמח לראות אותך." אמר מנשק את ידה באבירות.
"תודה, גם אני שמחה לראותך." השיבה קייטי בביישנות, "דפקנו בדלת, אבל אף אחד לא ענה, אז נכנסנו." אמרה לבסוף.
"הו, זה ממש בסדר." השיב אוליבר, על פניו נסוך חיוך דבילי ביותר, כשהוא לוקח את השקית עם הספרים שהייתה בידה ומניח אותה על הרצפה.
"לא היינו אמורים ללמוד?" שאלה קייטי, מצביעה על ספרי ההיסטוריה שהיו זרוקים לא רחוק מהם.
"כן, אבל החלטנו לעשות הפסקה קצרה." מלמל ניקי, שולח מבט קצר אל עבר קיי.
"למה לא תצטרפו אלינו?" הציעה דניאל.
"כן, זה יכול היות אחלה רעיון." התלהב אוליבר.
"לא באמת, אנחנו ממש לא רוצים להפריע." החלה קייטי.
"את ממש לא מפריעה קייטי'לה, להפך, אני – זאת אומרת אנחנו. נשמח מאוד אם תסכימי לשחק איתי – איתנו.".
"מה אתה אומר קיי?" פנתה קייטי, אל אחיה כדי לקבל את אישורו.
"לא מתחשק לי לשחק. אבל את, עשי מה שבא לך." אמר בקרירות, ידיו משולבות זו בזו.
"למה שלא תצטרף גם אתה?" שאלה דניאל, למראה הנערה הממהרת לשבת לצידו של אוליבר.
קיי שלח אליה מבט מהורהר כאילו זה עתה התעורר מחלום בהקיץ, "לא תודה." השיב בשקט.
"אולי בכול זאת?" הציע מייקל.
"כבר אמרתי, שלא בא לי.".
"בחייך, אל תהיה כבד." קראה גם נטליה.
"איזה חלק בלא, לא היה ברור?" הוא רטן.
"לפחות שב איתנו." הציע ניקי בקול שקט. קיי הביט בו למספר דקות, הבעת פניו התרככה מעט. לאחר מכן התרצה ומיהר לשבת בין ניקי למייקל.
בעוד נטליה המופתעת שלחה מבט רב משמעות אל ניקי ואז אל קיי ומשם בחזרה אל ניקי.
אחרי שהסבירו לשניים שהצטרפו את הכללים, המשחק חזר למסלולו. כיוון שהאדם אשר נשאל אחרון היה ניקי, היה עליו לשאול עכשיו, אך במקום זה הוא בחר להעביר את תורו אל מייקל.
"נטליה." קרא מייקי בהתלהבות.
"אני?".
"כן, את. עכשיו, האם זה נכון שאת מאוהבת עד מעל הראש במורה שלך לביולוגיה, ג'ק?" שאל, חיוך ידעני פרוש על שפתיו.
"מה?", "מאיפה לעזאזל הבאת את זה?" קראה נטליה בתדהמה, שולחת מבט מופתע אל עבר מייקל. הרי האדם היחיד שידע על כך היה ניקי, שלמד ביולוגיה יחד איתה. לא יכול להיות שהוא ריכל על זה, זה ממש לא הסגנון שלו. אם ככה איך מייקל גילה?
"זה נכון או לא?" לחץ מייקי.
"אני ממש לא מתכוונת לענות לך!" אמרה נטליה, בפרצוף חמוץ.
"אם כך, הגיע זמן העונש שלך." קרא בחגיגיות, פוקד עליה לצאת עשר דקות אל מחוץ לחדר ואז לחזור ולשיר שיר כלשהו.
"אתה צוחק עלי?".
"ממש לא.".
"אבל, אני בכלל לא יודעת לשיר.".
"בעיה שלך. את מחליטה, אם לשיר או לענות לי." נטליה, סירבה לענות כשהיא קמה על רגליה ויוצאה מהחדר, לאחר מספר דקות חזרה והחלה לשיר בלדה כלשהיא שלמדה עליה פעם. לאחר שסיימו לצחוק על זיופיה חזר המשחק למסלולו והפעם הייתה נטליה זאת ששואלת את השאלות. הדבר המתבקש היה לנקום במייקל על שהשפיל אותה אבל היא העדיפה לגשת אל מקור הרכילות, ובכלל עוד היו לה כמה עניינים לא פתורים, "ניקי.".
"כן, נטליה?".
"אולי עכשיו תספר לי מה שאני רוצה לדעת?".
"מצטער, אבל לא.".
"אז, לפחות תענה לי על זה, האדם המדובר נמצא איתנו בחדר?" שאלה בעוקצנות.
כל העיניים היו עתה נשואות אל ניקי, האם יתכן שהיה מדובר באחד מהם?
"מצטער, אבל גם על זה, אני לא מתכוון לענות." אמר לבסוף עיניו מחייכות אליה.
"בסדר אם כך, אתה תצטרך להיענש." החלה נטליה, מביטה סביב, נראה היה שהיא מחפשת דבר מה, השאלה הייתה מה?
"אולי תוותרי לו, נטליה." הציע מייקל. אך היא לא התכוונה לוותר בכזאת קלות.
"וובכן, ניקי, המשימה שלך תהייה בוא נראה. אה, אני יודעת, אתה תצטרך לנשק מישהו." החלה נטליה בחיוך ממזרי.
'לנשק מישהו?' חשב ניקי בליבו, מתפלל כי לא יהיה זה מי שחשב. "אולי תעברי למישהו אחר?" הציע בחביבות, אבל האמת הייתה שהוא פחד עד מאוד ממה שהיא עלולה לעשות.
"לא, אתה לא ענית לי וגם לא הסכמת לעשות את המשימה שנתתי לך.".
"אבל כבר לא היה כל טעם שאלך." קרא ניקי בייאוש כשהוא החל מבין כי עשה את טעות חייו.
"כן. ידעתי, ידעתי!" קראה בהתלהבות.
"טוב, עכשיו שאת יודעת, אולי בכל זאת תעברי למישהו אחר?".
"עדיין, לא רצית לענות לי ולכן תיענש.".
"עונש שהוא נשיקה, מעניין מאוד במי מדובר?" החל אוליבר בהתלהבות ואז כאילו פגע בו ברק הוא קפץ "אני רק מקווה שזאת לא קייטי." קרא.
"אל תדאג, זאת לא קייטי." הרגיעה אותו נטליה בחיוך מתקתק.
"ואני מקווה שזאת לא דניאל." החל מייקל.
בעוד זאת החמיצה פנים "כאילו שלך יהיה אכפת." אמרה בכעס.
"לא זאת גם לא דניאל." השיבה נטליה בחיוך עוקצני פונה אל ידידה המתוח, "ניקי, האדם אותו תצטרך לנשק עכשיו יהיה, קיי...".
המשך יבוא...
טוב, זה הכל בנתיים
עד הפרק הבא
שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
