לפני שנתחיל עם הפרק החדש, אני רוצה להודות ל ayano_chi
ועכשיו לפרק , תהנו :
אזהרה: הסיפור מדבר על יחסים בין זוג גברים (הומוסקסואליים ) כך שאם זה לא הסגנון שלכם אתם מוזמנים לשו מפה ....
נכתב ע"י : סיירו/seiro.
בטא\גאמה\עוזרים: ayano_chi המדהימה מכל!
שם הסיפור: 'פריחה מאוחרת'.
ג'אנר: רומנטיקה, דרמה, שונון איי (סיפור שבו מתוארים יחסים רומנטיים בין בנים).
שיפ: ניקי/קיי, אדי/ניקי, סטיבן/הנארי.
דירוג: PG13- מגיל 13 ומעלה. מכיל נגיעות ורמיזות מניות לסוגייהן.
תקציר : ניקולס ניקלסון בן ה-16, הוא תלמיד תיכון מוצלח שנהנה לבלות את זמנו הפנוי יחד עם חבריו.
אבל העניינים מתסבכים כאשר לניקי מתגלה כי הוא למעשה מתחיל להתאהב באחד מחבריו הטובים.
האם ניקולס יצליח לאזור אומץ לומר לו את זה?, ואיך יגיב אותו חבר טוב?.
פריחה מאוחרת פרק 5
כל אותו הלילה ניקי לא הצליח להירדם, מחשבות רבות התרוצצו במוחו, על קיי. ועל מה שיקרה אם ואחרי שיגלה לו את רגשותיו.
למחרת בבוקר קם ניקולס ממיטתו, התרחץ במהירות וירד לאכול את ארוחת הבוקר שלו. לאחר מכן עלה שוב אל חדרו ונשכב על המיטה. לא מפסיק להביט בשעון הקיר העגול, מחכה לרגע בו יעמוד מול קיי.
נקישת הדלת הפריעה את מחשבותיו, "כן?" החל ניקולס, משתדל שלא ישמעו את ההתרגשות בקולו.
דלת החדר נפתחה, וראש קטנטן בעל שיער שצבעו שחור, הציץ פנימה, "אפשר?" שאל קול דקיק ועדין.
"בטח, בוא כנס, הנארי." קרא ניקי בשמחה, מתיישב על המיטה.
"מצטער שאני מפריע לך..." החל הנארי. בעודו נכנס וסוגר אחריו את הדלת. "אבל, סטיבן הלך להביא..." השתתק לרגע, פניו אדומים ממבוכה, "לאיזה מקום." מיהר לתקן את עצמו. "הוא אמר לי לחכות לו פה, וחשבתי שאולי אני יכול לחכות איתך, אם זה בסדר כמובן.".
ניקי חיכה עד שסיים, חיוך רחב עלה על שפתיו, בהתחשב בתאבון הגדול של אחיו ובסומק על פניו של הנער זה דיי ברור לאן הוא הלך.
"ברור שכן, בוא שב." אמר, מצביע על כיסא שעמד לצד שולחן הכתיבה שלו, לא רחוק ממיטתו.
הנארי הנהן בראשו והתיישב.
ניקולס שמח על שהוא לא לבד, כך לפחות לא ישתגע מרוב מחשבות על קיי. "אז, מה קורה?" שאל בהבעה חברית.
"המ... הכול בסדר.".
"בסוף כן ישנת פה?" התעניין ניקולס.
"הו, לא." הסומק על פניו של הנארי רק העמיק יותר, "סטיבן, ליווה אותי לאיזה מקום ואז חזרנו לפה כדי טוב... חזרנו. ומה איתך?".
"מה איתי?".
"לא יודע, סטיב אמר לי אתמול בטלפון שהוא דיי מודאג בגללך.".
"מודאג. בגללי?" התפלא ניקי, "למה?".
"הוא רק אמר שאתה מתנהג מוזר לאחרונה. וזה מדאיג אותו, אז חשבתי שאולי קרה לך משהו.".
"הו לא, אני ממש בסדר." מיהר ניקולס להרגיע אותו, "זה כנראה הלחץ בגלל בחינות סוף השליש.".
"למען האמת, אני הבנתי שיש לך מישהו." מלמל הנער, עיניו השחורות שלחו מבט שואל לעברו של ניקי קפא לרגע, מנסה לעכל את דבריו. מאיפה לעזאזל הוא, 'ארג, סטיב.' קפצה המחשבה לראשו.
הוא בהחלט יצטרך להחליף עם אחיו מילה או שתיים, "לא ממש יש לי." אמר לבסוף.
"זה בסדר, אני לא התכוונתי לחטט." התנצל הנארי.
"טוב, זה לא שאנחנו ביחד או משהו." אנחה עמוקה נפלטה מפיו של ניקולס.
"לא סיפרת לו עדיין?".
"טוב." החל ניקי, לא בטוח מה להגיד.
"אני ממש מצטער, לא התכוונתי לדחוף את האף." קפץ הנארי.
"לא, אין לך על מה. העניין הוא שעדיין לא אמרתי לו." השיב ניקי, כופה על עצמו לחייך, אחרי הכול הנארי לא היה אשם בדבר.
"הו.".
"כן, אבל זה בסדר למדתי להתרגל, חוץ מזה." ניקי לקח נשימה עמוקה ונרגע, "אני שוקל לספר לו.".
"אני שמח בשבילך." חיוך מאולץ נח על שפתיו של הנארי, לא נראה כלל שהיה מרוצה מהעניין ובטח שלא שמח.
"תודה.".
"ניקולס.".
"כן, הנארי?".
"מה אתה חושב על יחסים בין זוג בנים?".
"מה זאת אומרת?" ניקי היה מעט מופתע מהשאלה.
הנארי עצר לרגע מפנה את מבטו אל החלון, ומשם שוב אל הנער שהביט בו מסוקרן. "למשל אם מישהו יגיד לך שאתה מוצא חן בעיניו." אמר.
"אני לא יודע, אף פעם זה לא קרה לי. אבל אני מניח שאבדוק אם אני מרגיש אליו את אותו הדבר.".
"ונניח שאתם מכירים הרבה זמן?".
"אתה מדבר על היחסים שלך עם סטיב?".
הנער שחור השיער שתק, מהסס לרגע, "טוב, גם." נאנח, נראה היה כאילו רצה לומר משהו נוסף אך בדיוק אז נשמעה נקישה בדלת.
"אפשר?" נשמע אז קול עמוק וחם, קול שגרם לליבו של הנארי לקפץ בחזהו ולגופו עקצוץ מוזר ובלתי נשלט.
"סטיבן." קרא ממהר לרוץ אל זרועותיו השלוחות של הנער הבוגר, כילד קטן הרץ לזרועות אביו, "התגעגעתי אליך מאוד." לחש.
"בחייך, הלכתי רק לכמה דקות, זה לא סיפור גדול." צחק סטיב, אך למראה עיניו הנוצצות של הנארי התרכך מבטו והוא שלח יד אחת מלטפת אל פניו של הנער. "גם אני התגעגעתי אליך, מתוקון." לחש, "אנחנו הולכים." הכריז בעודו תופס בידו של הנארי, מושך אותו מחוץ לחדר של ניקי, ואל חדר השינה שלו.
ניקולס הביט במתרחש משועשע למדיי. דיי מצחיקה הייתה העובדה שהנארי יצא עם אחיו הגדול כיון שסטיב ידוע היה כפרחח, ופלרטטן לא קטן, שאהב לצאת ולבלות, וגם לשתות לא מעט.
לעומתו הנארי, היה טיפוס ביישן והססן, כזה שהעדיף לשבת בבית ולקרא ספר טוב, מאשר להסתובב במועדונים. בקיצור, הפכים מושלמים. אבל, עם זאת, שמח שהם יחד, במיוחד בשביל סטיב.
ניקי נשכב במיטתו, עוצם את עיניו, ולפני שהספיק לשים לב לכך הוא נרדם. כנראה שהיה עייף מאוד כיוון שבילה את הלילה האחרון במחשבות. כשפקח את עיניו בשנית, שלח ניקולס מבט מנומנם אל שעון הקיר שלו, מבחין כי השעה הייתה ארבע וחצי, בהלה אחזה בו.
המשמרת שלו התחילה לפני חצי שעה, "אני מאחר." קרא, מנטר במהירות מן המיטה ורץ לחדר האמבטיה, בסופו של דבר וויתר גם על ארוחת הבוקר, תמיד הוא יוכל לנשנש משהו בעבודה.
כשהגיע אל בית הקפה הפינתי, יכול היה להבחין כי דלתות הזכוכית הגדולות היו סגורות ושלט עליו היה רשום 'סגור' באותיות שחורות גדולות, הוצב על אחת מן הדלתות.
'מוזר' חשב לעצמו, הרי בדרך כלל בשעה כזאת כבר היה מישהו בפנים.
"הקדמת, ניקולס." נשמע אז קול.
ניקי מיהר להסתובב לאחור, עיניו נתקלות בנער כבן שמונה עשרה. גבוה באופן יחסי, בעל שיער קצר בצבע בלונד, עיניו ירוקות ועל שפתיו חיוך רחב.
היה זה אדי – עוזר המנהל של בית הקפה. בנו של הבעלים.
"הקדמתי?" התפלא ניקי.
"כן. היום אנחנו פותחים רק בעוד שעה בערך." הסביר, בעוד עיניו הירוקות מחייכות.
"כנראה שלא ידעתי.".
"כרגיל, הזקן לא אמר מילה לאף אחד. גם אני גיליתי לפני כמה דקות." נאנח, "מצטער שלא יכולתי לפחות להודיע לך על זה.".
"זה בסדר." השיב ניקולס, הוא לא ידע למה, אבל תמיד הרגיש שמח ומוגן כשהיה לצידו של אדי.
"למה שלא תחזור הביתה?" הציע אדי בחביבות.
"ומה איתך?".
"יש לי כמה דברים לסדר למטה.".
"אעזור לך." התנדב ניקי.
"אתה בטוח בקשר לזה?".
"בטח, אין דבר שישמח אותי יותר.".
"גם אותי." השיב אדי מחייך לעצמו, ואז פנה אל הנער כשאמר, "בוא נלך.".
בית הקפה היה חשוך, מלבד מספר שולחנות, כיסאות ודלפק עץ גדול עליו מגשים מכל סוג הוא היה דיי ריק. הם עברו את הדלפק נכנסים אל המטבח, שם הייתה דלת עץ המובילה אל המרתף בו החזיקו את הסחורה שלהם. לרוב את בקבוקי השתייה החריפה.
ניקי ניגש לאחד הארגזים עליו היה פתק, 'ליום שלישי' ויחד עם אדי, הרים אותו למעלה.
זה קרה אז, כשירדו אל המרתף כדי להביא את הארגז הנוסף שלפתע הרגיש ניקי את ידו של אדי מלטפת את פניו. "מה אתה?" החל, אך זה רק השתיק אותו מניח את שפתיו על שלו בנשיקה, דוחף אותו אל אחד מקירות המרתף, זה שהיה מול הדלת.
ניקי קפץ לאחור מופתע, "מה אתה עושה?" קרא בבהלה.
"אתה כל כך חמוד, יודע, אף פעם לא פגשתי מישהו מתוק ותמים כמותך.".
"אני לא תמים. ותעזוב אותי." קרא ניקי, אך לא נראה היה שאדי ממש שם לב אליו, שהוא מצמיד את גופו לזה של הנער המבוהל. ידו האחת מלטפת את פניו של ניקי, בעוד השנייה מחליקה לה אל מתחת לחולצת הטריקו הכחולה שלבש.
"אתה לא יודע כמה אני חושב עליך." לחש באוזנו, נושך אותה קלות. קולו היה עמוק ומפתה.
"דיי... תניח לי." מחא. ניקי לא יכול היה להאמין שהוא מוטרד בצורה כזאת, בטח לא על ידי האדם שעליו סמך יותר מכל.
למרבה ההפתעה אדי התרומם ממנו מסמן לו בידו שילך, אך ניקי לא יכול היה לזוז.
"למה אתה מחכה?" קרא אדי בכעס, "לך מפה." אבל ניקי לא זז, הרגיש כאילו הוא דבוק אל הקיר.
"אם לא תעזוב עכשיו ניקולס, אני לא אוכל לתת לך ללכת יותר." שמע אותו אומר. קולו היה קר כקרח, אך עדיין ניקי לא היה מסוגל לזוז. כאילו כוח מסתורי כלשהו כובל אותו אל הקיר. אדי רק הביט בו חיוך זדוני נח על שפתיו.
"אז, אתה לא רוצה ללכת?" שאל, מתקרב אל הנער, כאריה המשחר לטרף. ידו האחת מטיילת לה מתחת לחולצתו של ניקי, בעוד פיו מנשק קלות את הבשר הרך בצוואר של הנער.
ניקי עמד שם מבלי לומר דבר, מרגיש את ידו של אדי מלטפת את חזהו, משחקת עם פטמותיו. רעד עבר בגופו, רעד גדול. ואיתו גם רעב לא מוסבר, אט – אט הרגיש את עצמו מתקשה.
אדי הרגיש בכך גם הוא, ועצר את עצמו מתורמם, "מה קרה שהפסקת להתנגד לי?" שלח מבט עוקצני אל הנער הקפוא שמולו. מניח את ידו על הבליטה הגדלה במכנסיו של ניקי, בעוד זה רק מלמל בשקט.
אדי חייך חיוך מרושע, מנשק אותו שוב, הפעם הייתה זאת נשיקה רטובה ומאוד תובענית. לשונו חוקרת כל סנטימטר בפיו של ניקי, לא נותנת לו מנוחה.
"המ... אדי." מלמל הנער חום השיער, לא בטוח מה עליו לשעות.
מצד אחד, הוא לא אמור היה להיות כאן עם אדי ובטח שלא לעשות מעשים כאלו.
אבל, מצד שני, זה היה ממש נחמד, והוא התחיל לאהוב את זה, מאוד אפילו.
אדי רק הגביר את הקצב, גרום לניקי למלמל מהר עוד יותר. לאחר מספר דקות עצר, עיניו הירוקות נתנו מבט משועשע בנער חום השיער שעמד מולו.
כולו רטוב ונוקשה, עיניו מזוגגות ופיו נוטף ריר. אדי החליט להעביר הילוך, מוריד את מכנסיו של ניקי ואת התחתונים שלו, חושף מראה מעורר תאבון.
"לא." מחא ניקי, בעוד אדי ליקק את שפתיו בתאווה, ולאחר מכן הנמיך את פיו אל איברו של ניקי. מלקק ונושך אותו קלות.
ניקי נשען על הקיר, נושך את שפתיו, מתאפק שלא לצרוח, בעוד אדי מגביר את הקצב.
"כן..." קרא ניקי בקול. לא ממש היה לו אכפת אם שמעו אותו או לא. מרגיש כיצד הוא הולך לאיבוד בתחושה הכול כך נעימה ומענגת, "הו, כן. כן." צרחה נפלטה מפיו של ניקי, כאשר גמר בפיו של אדי.
זה התרומם, מלקק את שפתיו, "יאמי. בחיי, שאתה כזה טעים, ניקולס." לחש בקול מפתה.
ניקי עצם את עיניו לרגע שוכח היכן הוא היה, לאחר מכן מיהר ללבוש את בגדיו, פניו אדומים מבושה.
הוא תכנן ללכת, כשהרגיש את אדי תופס בידו, "עדיין לא." קרא, מצמיד את פיו לשלו בנשיקה לוהטת, ידו מחליקה שוב אל חולצתו.
ניקי עצר לרגע, זורם איתו, נהנה מהתחושה מדהימה ומדליקה, צף לו על ענן ורוד.
צליל חזק נשמע לפתע, כאילו כלי מתכת כבד נפל אל הרצפה.
ניקולס פקח את עיניו, קופא כגוש קרח למראה האדם שעמד בפתח הכניסה למרתף, היה זה בחור כבן שמונה עשרה, בעל כתפיים רחבות, עיניו הכחולות היו כה קפואות וחסרות הבעה, ופניו, לבנות כסיד.
ניקי הרגיש את אותו הגוש בגרונו מתעצם כאילו היה על סף חנק, עיניו נעוצות בדמותו של הנער והוא בקושי מסוגל לדבר.
"קיי?".
המשך יבוא...
טוב, זה הכל בנתיים
עד הפרק הבא
שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
