הנה יצא לו פרק חדש בסיפור שלי :)
פריחה מאוחרת פרק 7
ניקולס
לקח צעד אחד אחורה, מניח יד אחת על שפתיו, מופתע ממש שזה עתה עשה. הוא
ניסה לפתוח את פיו ולהסביר את עצמו, אך נראה שיכולת הדיבור עזבה אותו.
קיי
עמד מולו, ונראה שגם הוא לא יודע מה להגיד. עיניו התכולות ננעצו בפניו
הסמוקים של ניקי, בעוד זה מיהר להשפיל את מבטו אל הרצפה. הדבר נמשך מספר
דקות, "מצטער. לא התכוונתי להביך אותך." לחש ניקי, עיניו עדיין מופנות אל
הרצפה.
"לא. אני מצטער." החל קיי, הניצב מולו מלטף את פניו, "הייתי צריך להגיד לך מההתחלה, ולא לגרום לך לכל הצרות האלו.".
"להגיד לי?" עיניו של ניקולס נצצו בהפתעה, 'הוא אוהב אותי' המחשבה ניטרה אל ראשו והלמה בו בחוזקה, ליבו פרפר באושר וכל גופו רעד.
"להגיד לי מה?" שאל בשנית, משתדל להסתיר את האושר הרב שחש.
קיי לקח נשימה עמוקה, כאילו ביקש לבשר לו משהו קשה, "אני, אני לא אוהב אותך." אמר לבסוף.
ניקי הרגיש איך בבת אחת, חשך עליו עולמו.
ליבו אשר עד לפני כמה רגעים פרפר באושר בלתי נשלט, עצר במקומו, קפוא. "מה?" שאל בשקט, עדיין לא בטוח ששמע טוב.
"אני לא אוהב אותך." חזר, "לא ככה.".
"אז איך?".
"אני,
אני ממש מחבב אותך. לא אכחיש שאתה ממש חמוד," השיב קיי. ידו מלטפת את פניו
של ניקולס, "ושאני נמשך אליך... קצת." עצר לרגע, מחפש את המילים המתאימות,
"אבל, אני לא מרגיש כמוך." סיכם לבסוף. עיניו הכחולות מביעות חרטה עמוקה,
"מצטער.".
"אני מבין." מלמל ניקי. אך למעשה הוא היה רחוק
מלהבין, האם קיי לא קינא שראה אותו עם אדי. ומה היה כל העניין הזה שהוא
מתחמק ממנו. ועכשיו זה, האם הוא מנסה לנקום בו או משהו?
"אני
באמת מצטער ניקולס." אמר, קולו היה קר מהרגיל, והדרך בה אמר את שמו הייתה
רשמית, לרגע אפשר היה לחשוב כי זה עתה נפגשו, ולא הכירו אחד את השני קרוב
לשלוש שנים.
"לא. זה בסדר." ניקולס כפה על עצמו לחייך. מנסה בכל כוחו לעצור את הדמעות אשר איימו לחמוק החוצה, "אלך עכשיו.".
"אתה בטוח?" חקר קיי, לא נראה כאילו הוא רצה שיעזוב.
"כן. המ, אמא שלי בוודאי מחכה לי לארוחת ערב.".
קיי נתן מבט חטוף בשעון הקיר שלו, ארוחת הערב בבית משפחת ניקולסון הייתה בדרך כלל בשעה שש, עוד כחצי שעה.
"טוב, אז אני הולך." ניקולס נאבק ברגליו, אשר התעקשו שלא לזוז.
"ניקי." שמע אותו קורא אחריו, הוא נעצר ידו עדיין מונחת על ידית הדלת, פניו מופנות אל קיי.
"אנחנו עדיין חברים, נכון?".
"בטח."
השיב. קולו רעד, מחייך בקושי, עת יצא מן החדר סוגר אחריו את הדלת. ניקי
הלך לו במורד הרחוב, ראשו ברצפה. 'למה אמרתי לו?' חשב לעצמו,
'איך הייתי כזה אידיוט, באמת חשבתי שהוא יכול לאהוב אותי?' דמעות החלו זולגות מעיניו, מטשטשות את ראייתו.
לפתע
נתקל באבן מאבד את שיווי המשקל, ניקי הכין את עצמו לטעום את טעמה הקשה של
האדמה, אבל זה לא קרה. במקום זאת, הרגיש זוג זרועות חסונות עוטפות אותו,
מונעות ממנו ליפול.
"זהירות." נשמע קול מוכר.
ניקי
הרים את פניו, עיניו הדומעות הביטו בדממה באדם שאחז בו, היה זה נער כבן
שמונה עשרה, גבוה באופן יחסי ובעל שיער קצר בצבע בלונד. עיניו ירוקות,
ועל שפתיו חיוך רחב.
"אתה בסדר?" שאל בדאגה.
"אדי." המהם ניקולס, למען האמת היה זה האדם האחרון אותו רצה לפגוש.
"אני הולך אחרייך כבר זמן מה, קראתי לך, אבל לא נראה כאילו שמעת אותי.".
"מצטער. פשוט חשבתי על משהו," עצר ניקי מנגב את הדמעות, הוא לא רצה שאדי ידע עד כמה הוא הזיק לו, "תודה שעזרת לי.".
"שטויות." חייך אדי. משחרר את הנער הרועד מאחיזתו, "לא נפגעת אני מקווה.".
"לא, אני בסדר.".
"כן, אני רואה." מלמל אדי בקול ספקני .
"אני באמת בסדר." מיהר ניקי לחייך.
"אז, למה הדמעות?".
"המ...".
"למה שלא נלך למקום שקט יותר ותספר לי?" הציע אדי.
ניקולס
עמד, לרגע לא יודע מה לעשות. מצד אחד הוא היה מדוכא מכדי לדבר עם מישהו,
במיוחד לא עם אדי שמבחנתו היה האשם העיקרי במה שקרה. אבל מצד שני, הוא
הרגיש שיתפוצץ אם לא יספר על כך למישהו. "טוב." ענה לבסוף.
"בסדר."
חייך אדי, תופס בידו ומוביל אותו אל הפארק. מחפש מקום שבו יוכלו לשבת
ולדבר. לבסוף ניגש לשבת בספסל שהיה בקצה הפארק, הרחק מעייניהם
של סקרנים, בעוד ניקי מזדנב אחריו.
"עכשיו אתה רוצה לספר לי מה קרה?".
ניקולס תהה מה עליו לעשות, ולבסוף פתח את פיו מספר לו הכול. אדי הקשיב בעניין רב לסיפורו העצוב.
"אז, הוא דחה אותך?" שאל לבסוף.
ניקי לא אמר דבר, רק הנהן בראשו לאישור, דמעה אחת נצצה בעינו. אדי התקרב אליו, מלטף את פניו ברכות.
"אני מצטער," לחש, "לא ידעתי שהבילוי הקטנטן שלנו, יביא לך כל כך הרבה צרות.".
"זאת לא אשמתך. אני האשם.".
"אתה?" שאל אדי בפליאה.
"כן. אני. אני לא הייתי, לא הייתי צריך לספר לו.", "אני כזה טיפש." קרא, ולבושתו הנוראה החל לבכות.
"לא." מחא אדי, ממהר לחבק אותו, "זאת ממש לא אשמתך שהוא אידיוט גדול.".
ניקי הרים את פניו, מביט בו בתהייה, "הוא לא אידיוט.".
"הו, הוא אידיוט גדול. אידיוט וטיפש, אם הוא דחה אותך." לחש אדי, מניח את שפתיו על שפתיו הלחות של ניקי בנשיקה רכה ומתוקה.
המשך יבוא...
טוב, זה הכל בנתיים
עד הפרק הבא
שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
