היי לכולן , (או לכל מי שעוד קוראת פה ולא עזבה עדיין ).
כן , אני יודעת ,כבר עברו יותר מחודשיים ...
אבל הנה יצא לו פרק חדש !!!!
וזאת הזדמנות להזכיר את ayano_chi
הערה חשובה : ממש לפני שתתחילו לקרא אני רוצה לבקש מיכם לשים לב לדירוג שנמצא בתחיל כל סיפור כי לפעמים אנשים נכנסים לכן ולא מודעים למה שהם קוראים . אז, כדי למנוע אי נעימויות וודאו שאת יודעים על מה הסיפור ומה הוא מכיל , בנסוף הדרוג עשוי להשתנות מפרק לפרק כך שהודה לכם עם תשימו לב לכך .
ועוד דבר אחרון לפני שנתחיל אני רוצה להזמין את כולכן אל בלוג סיפור חדש ומשותף שלי ושל 
ayano_chi
מדובר בסיפור שונן איי /יאוי שהתחלנו לא מזמן מוזמנות בחום Call Of The Heart
ואל דאגה , אני לא מתכוונת להזניח את הבלוג הזה ואת פריחה מאוחרת :)
טוב , נדמה לי שקדחתי מספיק ועכשיו לסיפור, תהנו ...
שם הסיפור: פריחה מאוחרת .
נכתב ע"י : סיירו
בטא\גאמה\עוזרים: ayano_chi ו -
הנערה מסלית'רין O_ם
אזהרה: הסיפור מדבר על יחסים בין זוג גברים (הומוסקסואליים ) כך שאם זה לא הסגנון שלכם אתם מוזמנים לשו מפה ...
דירוג: PG- 13- NC 17 - מכיל נשיקות ,רמיזות מיניות , קללות ובחלק קטן מהפרק גם כמה קטעי סקס .
ג'אנר: רומנטיקה , דרמה , שונון איי (סיפור שבו מתוארים יחסים רומנטיים בין בנים) , יאוי - סיפור שבו מתוארים יחסים מיניים בין בנים ( מלשון גייז )
תקציר הפרקים שהיו : ניקולס ניקולסון בן ה16 מגלה להפתעתו שהוא מאוהב קשות בחבר הכי טוב שלו , קיי .
במהלך משחק חברתי בביתו של מייקל , חבר ילדות של ניקי. נאלצים קיי וניקולס להתנשק, ובסופו של דבר כל הסימנים מראים שגם קיי מרגיש אותו הדבר כלפיו. אך העניינים מתסבכים שאל הסיפור נכנס אדי , בן דודו של קיי ומנסה למשוך את ניקי אליו.
בין אדי וקיי שנאה רבת שנים שאת הסיבות לה יודעים רק השניים וקייטי , אחותו הקטנה של קיי.
נוסף לחיזוריו של אדי ניקולס מוצא את עצמו בצרה כשהנארי בן זוגו של אחיו הגדול סטיבן , מודה שהוא מוצא חן בעיניו ומנשק אותו. דבר שמרחיק בין ניקולס וסטיב וגורם לסטיבן להפרד מהאנרי השבור. בנתיים קיי מגלה שאדי מנצל את ניקולס למטורתיו ובדרכו הקשוחה וחסרת המעצורים מנסה להרחיק את ניקולס מבן דודו בכל מחיר והדבר גורם לסיכסוכים בינהם, עד של ניקולס נודע שקיי למעשה רצח את חברו לשעבר - ג'סטין, בכך שדחף אותו מהמרפסת. ניקי אשר שומע את הסיפור מאדי וקייטי כל אחד והגרסה שלו, מבולבל ולא יודע למי להאמין.
במקביל אדי שמחליט לעזוב את העיר לאחר שהבין כי קיי ניצח אותו והוא אבד את ניקולס, זוכה לביקור פתע מבן זוגו לשעבר טדי , וזה סוחף את אדי לילה בבית המלון שבסופו אדי עוזב את המלון שראשו בעניים, בדרכו הביתה הוא כמעט נדרס לאחר שלא הבחין ברכב שהתקרב אליו כאשר עבר במעבר החציה. אך דמות גדולה לבושה שחור קפצה על הכביש ביניהם וחצצה בינו לבין המכונית, סופגת את הפגיעה.
* "קיי!!!" ניקולס התעורר בבהלה נושם בכבדות, זיעה קרה ניגרת ממצחו "אלוהים ..." נאנח הנער ביאוש, למרבה המזל היה זה רק סיוט
אבל הוא נראה כל כך אמיתי. "זה רק חלום" הוא שב ואמר לעצמו. אחרי כמה דקות הוא נרגע ונשכב חזרה במיטה ובדיוק כשהוא הצליח להירדם הטלפון צילצל, ניקי הרים את השפורפרת תוהה מי יכול להתקשר בשעה כל כך מאוחרת.
"הלו?"
"ניקי, היי זה מייקל, אני מקווה שלא הערתי אותך"
"מייקי.." התפלא ניקולס, הרי הוא מעולם לא התקשר אליו בשעה כזאת "הכול בסדר?"
"למען האמת לא..." נאנח מייקל. תחושה מבשרת רעות מילאה את גופו של ניקולס, מייקל לא היה מתקשר אליו
כל כך מאוחר אם לא היה זה משהו חושב במיוחד.
"אני מקשיב..." אמר לבסוף.
"טוב, אז..."
"מה?!" מייקל אמר דבר מה שגרם לניקי לקפוץ בבהלה ממיטתו, השפורפרת נפלה מידו ונשמטה על הרצפה אך
ניקי היה מבוהל מכדי להרים אותה.
פריחה מאוחרת - פרק 20 א'
ניקולס המשיך לעמוד במקומו עדיין המום מכדי לדבר, מבלי ששם לב דמעות החלו זולגות מעיניו,
"זה לא קורה, זה פשוט לא קורה." אמר לעצמו שוב ושוב.
"ניקי, אתה שם?" שמע את קולו של מייקל קורא מבעד לשפופרת. במאמץ רב ניגש אל השפופרת והרים אותה, מרגיש שליבו הפך
לגוש קרח "איפה הוא?" שאל לבסוף.
"אצל אדי בדירה." הייתה התשובה.
"אצל אדי," השתומם ניקולס "הוא צריך להיות בבית חולים.".
"כן, אבל אתה מכיר את קיי. הוא התעקש ללכת הביתה, כך שאדי הציע שילכו אליו. לפחות שם יהיה מי שישגיח עליו.".
"ומה שלומו?" עתה משידע כי אהוב ליבו לא לבד נרגע ניקי, אבל רק מעט.
"אני לא ממש יכול להגיד לך, אבל אני בטוח שאין סיבה לדאגה." ניסה מייקל להישמע אופטימי.
"טוב, אני כבר מגיע." קבע ניקי.
"מה פתאום, לא ספרתי לך את זה כדי שתתחיל לרוץ כמו משוגע באמצע הלילה." נזף בו מייקל, כאשר לניקי כלל
לא היה אכפת. "אם כך לא היית צריך להגיד לי," ענה בטון עוקצני "אני מתלבש ובא.".
"לפחות תן לי לבוא לאסוף אותך." נאנח מייקל.
"זה בסדר הדירה של אדי לא רחוקה וחוץ מזה נראה לי שהטיול יעזור לי.".
"אתה בטוח?" התעקש מייקל.
"כן, אהיה בסדר." ניקי ניתק את הטלפון, התלבש ויצא במהירות לדירתו של אדי בעודו זורק לאימו תירוץ לסיבה
שהוא יוצא בשעה כה מאוחרת. כשניקי רץ ברחוב הוא דמיין לעצמו דברים איומים שקראו לאהובו.
* בסלון דירתו של אדי ישבו; מייקל, דניאל, נטליה, אוליבר, אדי וכמובן קייטי. מחכים שהרופא יסיים לבדוק את קיי.
"זה טיפשי " החלה נטליה שהיא קמה מהספה ומסתובבת הלוך וחזור ברחבי החדר "קיי אמור להיות בבית חולים אחרי תאונה כזאת.".
"אני מסכימה עם נטליה." הוסיפה דניאל.
"ושל מי היה הרעיון המבריק הזה לבוא לכאן בכלל, למה לא לקחתם אותו לבית חולים?" קרא אוליבר שמאז ומתמיד היה ידוע כחסר טקט.
"קיי לא רצה ללכת לשום בית חולים אז," החלה קייטי בקול רועד כשאדי ממהר לסיים את דבריה " אז , התפשרנו על הדירה שלי." אמר.
"ומי בכלל שואל אותו?" התפרץ אוליבר "בחיי, תמיד ידעתי שיש לו לב של אבן, עכשיו גם מסתבר שיש לו סלע במקום מוח. מי היה מאמין לא רק שהוא עקשן כמו פרד הוא גם טיפש.".
"הגיע הזמן שתסתום אוליבר." התערב גם מייקל, מבין שהערות חסרות הטקט של חברו הטוב היו מיותרות לגמרי במצב בו הם נמצאים. אוליבר תכנן לענות לו, ביודעו שאין זה צודק שמייקל תמיד משתיק אותו. אך בדיוק אז יצא הרופא מהחדר בו שכב קיי שהוא חוצה את המסדרון וניגש אל השישה שהיו מוטרדים ומתוחים.
"מה שלומו דוק?" התעניין אדי, בעוד קייטי עמדה לצידו, אוחזת בזרועו שהיא חוששת מהגרוע ביותר. אחיה אומנם היה אדם חזק מאוד אבל בכל זאת, לפני פחות מחצי שעה נפגע ממכונית. "אני חייב לציין שראיתי הרבה מאוד מקרים בחיי," החל הרופא שהוא מנגב מעט זיעה
ממצחו בעזרת מטפחת קטנה שאחז בידו. "בלי כל ספק זהו מקרה מיוחד במינו." אמר שהוא משאיר את כולם מתוחים ומוטרדים אפילו יותר.
"הוא יהיה בסדר דוק?" שאל אדי את אותה השאלה שעברה בראש כולם.
"כן, בהחלט אפשר לומר שכן. באורך פלא החבטה שספג לא הייתה רצינית, היא אומנם תשאיר כמה סימנים אבל לא נראה כאילו יש פגיעות פנימיות. נראה כי הנהג הצליח לבלום בזמן וזה ככל הנראה מה שהציל את חיו. בכל מקרה הייתי רוצה שייגש לבית החולים לעבור בדיקות מקיפות מחר על הבוקר עם זה אפשרי.". למראה פניה המודאגות והשבריריות של קייטי הוסיף "זה רק כדי לוודא שהכול באמת בסדר."
הוא חייך ברוגע אל קייטי ולאחר מכן הניח את המסמכים הנחוצים בידו של אדי אשר ליווה אותו לדלת. הרופא הניח את ידו על הידית כשלפתע הסתובב לאחור "כמעט שכחתי." הוא קרא, מצביע על הדפים שהיו בידיו של אדי "בין הדפים האלו צריך להיות מרשם לכדורים שנתתי לו,
כדי להקל על הכאבים.".
"אדאג שיקבל אותם, תודה רבה לך על הכול דוק." חייך אליו אדי שהוא סוגר אחריו את הדלת.
"אני הולכת לראות אותו." קבעה קייטי שככל הנראה לא נרגעה באמת מדבריו של הרופא, ולפני שמישהו מהם
הספיק לפתוח את פיו נעלמה במסדרון. "קייטי'לה חכי לי." קרא אוליבר, מתכוון ללכת אחריה, אך מייקל עצר אותו,
"היא צריכה לראות במו עיניה שהוא בסדר, פשוט תעזוב אותה כרגע.".
"לעזאזל איתו." קרא אוליבר בעוד הוא משתחרר מאחיזתו של מייקל, "הוא מצא את הזמן המתאים להידרס, בדיוק רציתי לבקש מקייטי
שנצא באופן רשמי.". דממה השתררה בחדר, אפילו מייקל לא יכול היה להאמין שחברו הטוב כל כך אנוכי, רק מישהי אחת לא יכלה לשתוק. מישהי שברוב המקרים בעיית הטקט שלה הייתה גרועה כמו ואפילו יותר מזו של אוליבר. "על מה לעזאזל אתה מדבר, אידיוט." התפרצה נטליה " הבן אדם שוכב במיטה סובל מכאבים אחרי שמכונית נכנסה בו והדבר היחיד שאתה חושב עליו הוא 'להרים' את אחותו הקטנה?".
"איך את מדברת נטליה?" נדהמה דניאל הביישנית, אשר רק מלחשוב על כוונתה של חברתה היא הסמיקה כמו עגבנייה.
"כן. בדיוק. איך את מדברת מטומטמת. אין לי שום כוונות כאלו כלפי קייטי וכדי שתתחילי להפגין כלפיה כבוד שמעת אותי!" התפרץ אוליבר,
פניו האדימו. "היחיד מבינינו שצריך להפגין כבוד זה אתה, חתיכת תרוץ עלוב לגבר, החברה שלך סובלת והדבר היחיד שאתה חושב עלו זה תה עצמך , בחיי גם אידיוט וגם חסר התחשבות."
"תתחילי לדבר יפה אחרת אלמד אותך." צרח אוליבר כמעט ונחנק מרוב כעס. במצב שכזה הדבר המתבקש היה שתשתוק או תנסה לפייס את אוליבר אך במקום זאת נעמדה נטליה על רגליה שהיא קוראת בקול "נראה אותך מנסה.".
"את חתיכת.".
"בסדר, זה יספיק." קרא מייקל נעמד ביניהם "כדי ששניכם תירגעו או שאכסח לכם את הצורה.".
"מה, מי אתה חושב את עצמך, שאתה מפריע לי ככה ובכלל, מאיים עלי." פנה אליו אוליבר ולשם שינוי נטליה הסכימה איתו.
"אני, במקרה הבן אדם היחיד בחדר הזה שיודע על הסוד הקטן הזה שלך בקשר לאיזו חתולה שחורדינית." צחקק מייקל ובעוד אוליבר השתתק פנה מייקל לבת דודתו "ואני גם האדם שמנע מההורים שלי לתפוס אותך מתמזמזת עם הבחור ההוא ביום ההולדת של סבא.".
"אתה חתיכת." התפרצו השניים, בעוד מייקל נשאר במקומו עדייו עומד ביניהם ומחייך בזדוניות.
"נראה לי שכולנו נרגע עכשיו," התערב גם אדי "כדי שהלך לקנות את הכדורים לקיי, נטליה תרצי ללוות אותי?" שאל.
"בטח." התלהבה נטליה.
"אם ככה כדאי שנלך." חייך אדי, הוא הושיט יד אחת לכיס מכנסיו כדאי לוודא שהארנק היה שם לאחר מכן עזב את הדירה שנטליה ממהרת ללכת אחריו. "בחיי, נטליה הזאת היא כזאת קוץ ב..." התרגז אוליבר "מזל שהוא הצליח להפטר ממנה."
"ואתה ממש לא קוץ בתחת נכון." עקץ אותו מייקל.
"כמה שאתה מעצבן." נאנח אוליבר מתיישב על הספה בפנים זעופות, "אתה כל כך רגיש לא פלא שהתחברת מצוין עם היללן הזה ניקי.". מייקל שלח אליו מבט קודר, ניקי באמת היה קצת בכיין, אבל הוא גם היה האדם היחיד בעולם עליו מייקל שנא שמרכלים.
"דרך אגב," מיהרה דניאל להתערב "מישהו הודיע לניקי?".
"כן, התקשרתי אליו לפני כמה דקות, הוא בדרך. " אמר מייקל.
"מסכן, הוא בטח נורא דואג, למה לא הצעת לפחות ללוות אותו?".
"הצעתי, נדמה לך שאשאיר אותו לבדו?" השיב לה מייקי מעקם את שפתיו "אבל הטמבלון הזה עקשן כמו פרד.".
"ממש כמו החבר המרגיז הזה שלו, קיי." שלף אוליבר, זוכה לפרצוף רצחני ממייקל.
דניאל שהבינה כי מייקל מגיע לקצה גבול הסבלנות שלו החליטה להעז ולשאול אותו משהו שבדרך כלל הייתה נמנעת ממנו, אבל העדיפה להסיח את דעתו לפני שיחליט לכסח לאוליבר את הצורה. "מייקי." היא החלה בחשש לא יודעת איך להמשיך מכאן.
"מה עניין דני?" שאל כשהוא ממהר לשבת לצידה.
"זה בקשר לניקי ול –" היא עצרה שוקלת את דבריה, גם אם היה זה נכון היא חשבה כי עדיף שאוליבר לא ידע על זה;
"זה נכון שיש לו בעיה כלשהי?"
"בעיה?" ניסה מייקל להבין את דבריה.
"אתה יודע, בעיה עם הלב.".
"עם הלב?" השתומם מייקל שהוא מנסה להבין את כוונתה, "אה את מתכוונת עם קיי, כן. יש לו בעיה כזאת בדיוק."השיב מייקל ברוך, שהוא מניח יד אחת על ידה. חושב על עד כמה בר מזל הוא על זה שיש לו חברה מתוקה, אכפתית, נאמנה וזהירה כמו דניאל. שלמרות כל הריבים והוויכוחים ביניהם הוא אוהב אותה והיא אותו, מייקל חייך באושר בעודו רוכן כדי לנשק אותה. "איזו בעיה בדיוק יש לניקי עם קיי?" קול מוכר ומרגיז במיוחד גרם לו לזכור שלא היו לבד. מייקל חשב שאם יתעלם ממנו, הקול יעלם לכן חזר על הניסיון לנשק את אהובתו אלה שאז פרצוף חמוץ ומלא נמשים נדחס ביניהם ולולא היה מייקל זהיר יותר ועוצר את עצמו בזמן, סביר להניח שהיה מנשק דווקא את לחיו המזיעה של אוליבר. "אתה לא מתכוון לענות לי?" , "איזו בעיה יש לניקי עם קיי?". אך לפני שהספיק מייקל להשיב דלת הדירה נפתחה וניקי נכנס פנימה פניו היו חיוורים ועיניו אדומות, בלי כל ספק שהוא בכה ולא מעט, "יופי שבאת." קרא אליו מייקל ומיהר לחבק אותו, אבל את ניקי עניין רק דבר אחד "איפה הוא?" שאל. מייקל חייך והצביע אל המסדרון, ניקי בלע את רוקו לוקח נשימה עמוקה ולאחר מכן החל הולך במסדרון, כשהוא נכנס לחדר פותח את הדלת ראשו הריץ אין ספור מראות שעלולים להופיע מולו וליבו פעם בחוזקה חושש ממה שהוא עשוי לראות. ניקולס אזר אומץ ופתח את הדלת, כשנכנס הבחין בקיי אשר שכב במיטה מול הדלת ולצידו ישבה קייטי על שרפרף.
"ניקי." היא הבחינה בו ומהרה לחבק אותו.
"מה שלומו?" שאל בקול רועד. קייטי התנתקה ממנו וחייכה בביישנות, "סלח לי, כנראה שנסחפתי." אמרה מעבירה יד אחת בשערה שהיא מבחינה בידידה הרועד "קיי, בסדר גמור, אל תדאג.".
ניקי הביט אל המיטה שם שכב קיי, עיניו היו עצומות ופניו היו מכווצות ונשימתו מקוטעת "הוא סובל?".
"הרופא אמר שהוא עלול לחוש מעט כאבים בגלל המכה עצמה, אבל בסך הכול הוא בריא כמו שור.".
אנחת הקלה נפלטה מבין שפתיו "תודה לאל." הוא לחש אוחז בידו של קיי, שלמרבה הפלא הפסיק להתפתל ופניו נרגעו.
"ניקי..." שמעו אותו ממלמל. ניקי נרתע לאחור ועזב את ידו בחשש שהוא מתעורר אבל אז הבחין שהוא עדיין ישן, חיוך קטן עלה על שפתיו.
"אני ממש כאן." לחש ניקי והתיישב לצידו על השרפרף. קייטי הביטה בשניים וחייכה "אשאיר אתכם לבד." אמרה שהיא ממהרת לעזוב את המקום ועתה לא רק שהייתה רגועה שקיי בריא היא הייתה מאושרת, בלי כל ספק ניקולס היה האדם הנכון לאחיה.
חלפה כמעט חצי שעה מאז הגיע ניקי לדירתו של קיי, אדי ונטליה שחזרו מבית המרקחת מיהרו להתעדכן ברכילות
"אז, ניקי כאן." קראה נטליה, לא יכולה שלא לצחוק בעוד אדי חייך קצרות. למרות שהוא חיבב את ניקי ודיי נמשך אליו ולמרות כל הבעיות
שהיו לו עם קיי, אדי ידע היטב שהשניים האלו נועדו זה לזה. זמן קצר לאחר מכן דניאל ונטליה החליטו ללכת כיוון שיותר מידי אנשים נמצאים בדירה כרגע ומלבד זאת בשעה כזאת כולם אמורים להיות במיטה,אחרי הכול יש להם בית ספר ולאחר ריב קטן בין אוליבר ומייקל עזב גם אוליבר את הדירה כך שבסופו של דבר נשארו; קייטי, אדי ומייקל. "אני באמת מעריכה את העזרה שלך מייקל." החלה קייטי שהיא מוזגת
מעט לימונדה לכוס זכוכית כחולה מעוטרת עלים ומגישה לו אותה "אבל בכל זאת מוטב שתחזור הביתה, ההורים שלך עלולים לדאוג ומלבד זאת יש לך לימודים מחר.".
"שטויות." השיב מייקל שהוא לוקח את הכוס שהגישה לו "ההורים שלי יודעים שאני כאן, ואפשר לחשוב איזה תלמיד מצטיין אני." הוא החל לצחוק. אדי שישב לידו הניח יד אחת על כתפו וחייך "זה לא שאנחנו לא מעריכים את מה עשית וכל זה אבל אולי באמת עדיף שתלך לנוח, אחרי הכול אני, קייטי וניקי פה. קיי בידיים טובות.".
"אם לומר את האמת אני לא נשאר פה בשביל קיי," החל מייקל במבוכה שהוא מניח יד אחת על עורפו, עיניו פנו אל המסדרון הארוך המוביל לחדר השינה בו ישב ניקולס שהוא משגיח על קיי.
"מה, על תגיד לי שגם אתה מאוהב בניקי." החל אדי בעוקצנות.
"כנראה." השיב מייקל בבדיחות בעודו מתחיל לצחוק, אדי וקייטי הצטרפו אליו.
בסופו של דבר פרש אדי לחדרו, למרות שניסה להסתיר את האשמה שחש קייטי יכלה להרגיש שמשהו לא בסדר איתו.
"סלח לי שנייה מייקל." אמרה שהיא נגשת אל הטלפון במטבח.
* הנארי שכב בשקט עיניו נעוצות בתקרה וחיוך קטן התגנב אל בין שפתיו אט – אט הוא הביט הצידה אל המקום בו ישן סטיבן מכורבל בין השמיכות, שערו הארוך היה פזור לכל עבר וכיסה כמעט לחלוטין את פניו המושלמות. הנער שחור השיער המשיך לשכב במקומו מחשש שתזוזה קטנה אחת תבהיר לו שכל זה היה חלום והוא נמצא לבד במיטתו, עדיין מתקשה להאמין שהוא באמת כאן בחדרו של סטיבן והם באמת בילו את הלילה יחד. הנארי הביט סביב, הבגדים להחלפה שנתן לו סטיב בערב הקודם היו זרוקים על השטיח יחד עם שמלת המלמלה הכחולה שלבש, לצד הכובע, הסנדלים התואמים ושתי עטיפות קרועות של קונדומים. הנארי הסמיק למראן, המחשבה על הדברים שעשה לו סטיבן באותו ערב גרמו לפניו להאדים אף יותר. אפילו רגלו הכואבת לא הטרידה אותו יותר. הוא סיבב את עצמו בעדינות כך שגבו
פנה על זה של סטיב ועצם את עיניו, כשלפתע הרגיש יד חמה נחה על ישבנו החשוף וקצוות שיער נחו על כתפו, "אתה ער קרמל?" נשמע
קול עמוק וחם לוחש אל תוך אוזנו. הנארי שכב במקומו ורק הנהן שהוא מרים את מבטו, עיניו נתקלו באלו של סטיב קולטות את אש התשוקה שבערה בהן "יופי." מלמל סטיבן שהוא מסובב את הנארי אליו ידו האחת מלטפת את פניו של הנער שחור השיער עת שהשנייה מטיילת על גבו וחזהו "לא הייתי רוצה להעיר אותך משינה." אמר לבסוף שהוא מניח את שפתיו על של הנארי מנשק אותו ארוכות, לשונו חוקרת כל סנטימטר בפיו של הנער הנדהם.
"הממ... סטיבן?" החל הנארי שזה שחרר אותו לבסוף.
"מה העניין קטנטן?" שאל סטיבן שהוא מעביר את לשונו על פטמותיו הוורודות והעסיסיות.
"אנחנו, אנחנו בסדר?" הצליח הנארי לשאול, קולו רעד מעט למגעה של לשונו.
סטיבן התרומם בהפתעה שולח אליו מבט שואל "מה הכוונה?" התעניין.
"זאת אומרת, זרקת אותי בגלל שאני וניקי..." הנארי עצר את עצמו מחפש את המילים המתאימות, עדיין לא מאמין שהיה עד כדי כך אידיוט להתעסק עם אחיו "אמרת שאתה לא רוצה לראות אותי יותר בחיים שלך ואחר כך, שכבנו ואתה קורא לי 'קרמל' ...".
סטיבן חייך "טוב אני מניח שלמדת את הלקח שלך ועכשיו לא תעשה עיניים לגברים זרים נכון.".
הנארי השפיל את פניו במבוכה, אך סטיב הרים אותן בעזרת ידו, מעביר את אחת מאצבעותיו על השפתיים הוורודות והכה מזמינות של אהובו. שלפתע פתח הנארי את פיו, לפני שהבין מה הוא בכלל עושה החל מוצץ את אצבעותיו של סטיב בזו אחר זו. בעוד זה פרץ בצחוק לבבי
"בחיי, כנראה ששחררתי אותך ליותר מידי זמן, הפכת לפצצת אנרגיה מה?" שאל בעוקצנות. הנארי רק הנהן הסומק החל מתפשט גם אל אוזניו. סטיב שהבחין בכך חייך נושך את קצה אוזנו האדומה וליקק את התנוך "כבר אמרתי לך כמה שאתה חמוד כשאתה מסמיק כמו ילדה קטנה." הקניט אותו.
"אני לא ילדה קטנה." התרגז הנארי, הוא אהב את סטיבן והיה מוכן לסבול ממנו כל דבר אפילו את סצנות האהבה האלו שלו והלילות ללא
שינה אבל בשום פנים לא הסכים שישוו אותו לילדה קטנה.
"בסדר , בסדר אל תתרגז כל כך קטנטן." הקניט אותו סטיב שהוא נאנח "נדמה לי ששחקנו מספיק." אמר לבסוף ידו מלטפת את גופו של הנארי לאורכו ולרוחבו לבסוף מתמקמת במפשעה שלו. מלטפת את איברו הרדום למחצה בזמן
שסטיב מעביר את שערו הארוך על חזהו. הנארי שכב על גבו בשקט ולא אמר כלום עיניו עצומות מתמסר למגעו הנעים של סטיבן.
נותן לו שליטה מלאה עליו ועל גופו. סטיב עצר את ידו והתרומם מעביר את לשנו על צווארו של הנארי, משם אל הזרועות שלו, החזה, הבטן ועד למפשעתו, לבסוף לאיבר המושלם שלו, מעביר את שפתיו בין שערות הערווה של הנארי.
אז הכניס את ראש האיבר לפיו. גורם להנארי להזדעק ולשלוח יד אחת במטרה לאחוז בשערו הארוך של סטיבן.
לא נראה כאילו זה ממש מזיז לסטיב, זה רק מחייך ומוצץ את איברו של הנארי מוציא ממנו אנקות קטנות וחלושות לשונו זזה מהר יותר
על איברו הרטוב המגורה של הנארי שראה כי הוא קרוב לקצה עצר סטיבן את עצמו מרים את מבטו, עיניו נראו משועשעות למראה הנער
ששכב מולו מתנשף בכבדות כולו מכוסה זיעה, פיו פעור ועיניו בורקות בתשוקה. "לא ...אל..." מלמל הנארי בקול שבור.
"מה, נמאס לך ?" התגרה בו סטיבן.
"לא, בבקשה..." החל הנארי דמעות זולגות מעיניו "תן לי," התחנן, הוא רצה לגמור, רצה עד כאב .
"בסדר, בסדר אל תהייה כל כך רגיש "השיב סטיבן מרכין את ראשו חזרה אל מפשעתו של הנארי הפעם היה איטי
ויסודי גורם להנארי לזעוק בעונג בעוד נוזל לבן מכסה את פניו של סטיבן.
"מ-מצטער על זה." מלמל הנארי במבוכה אבל סטיבן רק חייך מלקק את הנוזל הלבן שכיסה את פיו.
"זה היה טוב נכון?" שאל. הנארי הנהן לאישור.
"אם ככה, אין לך בכלל על מה להתנצל קטנטן." הוא חייך מלטף את פניו הואדומות של אהובו, "חוץ מזה, נדמה לי שעכשיו הגיע התור שלך לפרוע את החוב.".
* ניקי העביר מבט אחד קצר בשעון שעמד על השידה מאחוריו, השעה הייתה כמעט שלוש לפנות בוקר, נראה שמצבו של קיי השתפר.
מצד אחד הוא לא רצה ללכת אבל מצד שני היה עליו לחזור הביתה לפני שאמו תדאג, מספיק גרועה העובדה שהיא נתנה לו לצאת מאוחר
כל כך בלילה, כך שאם יאחר אפילו בכמה דקות היא עלולה לדאוג.
ניקולס שלח מבט אוהב אל קיי ששכב במקומו וישן לו בשלווה שהוא מעביר יד אחת על פניו.
"נראה שהגיע הזמן ללכת," הוא החל מתרומם מן השרפרף "מצטער שזה ביקור קצר, אבל אני מבטיחה לבוא מחר
על הבוקר." צחקוק קצר נפלט מגרונו רק מהמחשבה שכבר כמעט מתחיל יום חדש. "או יותר נכון היום."
אמר לבסוף ובפרץ מפתיע של אומץ התכופף ונישק את שפתיו של קיי "להתראות אהובי." לחש והלך אל הדלת .
"אל תלך..." נשמע קולו של קיי.
ניקי הסתובב בבהלה מופתע לגלות כי הוא ער "קיי?" קול חלוש נפלט מפיו מצד אחד הוא שמח על שקיי בסדר אבל
מצד שני להימצא יחד איתו בחדר אחד היה מביך נורא עבורו ובמיוחד אחרי כל מה שעברו יחד וכל מה שידע על קיי.
"אל תלך ניקי." הוא לחש בשנית.
ההמשך יבוא ...
ולסיום אני רוצה רק להזכיר את בלוג סיפור השונן איי/ יאוי המשותף שלי ושל ayano_chi
שנפתח לאחרונה ...Call Of The Heart אתם מוזמנים לבקר בחום.
טוב , זהו בנתיים ,
שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
