הנה עברה לה שנה (הבלוג חגג יום הולדת בחודש הקודם 
) ו'פריחה מאוחרת' מגיע לסיומו.
לפני שאתחיל ברצוני רק להזכיר את 
ayano_chi המופלאה ואת כל עזרתה בסידור וביטוא הפרק.
ואת לידקה*(The sexy women) המקסימה שהפרק כולו נכתב בעזרתה.
תודה רבה לכן 
, אוהבת אתכן.
טוב , הנה זה בא הפרק, תהנו ...
פריחה מאוחרת - פרק 20 ב'
ניקי העביר מבט אחד קצר בשעון שעמד על השידה מאחוריו, השעה הייתה כמעט שלוש לפנות בוקר, נראה שמצבו של קיי השתפר.
מצד אחד הוא לא רצה ללכת אבל מצד שני היה עליו לחזור הביתה לפני שאמו תדאג, מספיק גרועה העובדה שהיא נתנה לו לצאת מאוחר כל כך בלילה, כך שאם יאחר אפילו בכמה דקות היא עלולה לדאוג.
ניקולס שלח מבט אוהב אל קיי ששכב במקומו וישן לו בשלווה שהוא מעביר יד אחת על פניו.
"נראה שהגיע הזמן ללכת," הוא החל מתרומם מן השרפרף, "מצטער שזה ביקור קצר, אבל אני מבטיח לבוא מחר על הבוקר." צחקוק קצר נפלט מגרונו רק מהמחשבה שכבר כמעט מתחיל יום חדש. "או יותר נכון היום." אמר לבסוף ובפרץ מפתיע של אומץ התכופף ונישק את שפתיו של קיי, "להתראות אהובי." לחש והלך אל הדלת .
"אל תלך..." נשמע קולו של קיי.
ניקי הסתובב בבהלה מופתע לגלות כי הוא ער "קיי?" קול חלוש נפלט מפיו מצד אחד הוא שמח על שקיי בסדר אבל מצד שני, להימצא יחד איתו בחדר אחד היה מביך נורא עבורו ובמיוחד אחרי כל מה שעברו יחד וכל מה שידע על קיי.
"אל תלך ניקי." הוא לחש בשנית.
ליבו של ניקי החל פועם בחוזקה " היי, איך אתה מרגיש?" שאל בקול רועד.
"אני אחיה."מלמל קיי שהוא מסמן לו בידו להתקרב.
"אני בטוח. אתה הרבה יותר קשוח מהמכונית הזאת." חייך ניקי שהוא מתקדם אל המיטה ונעמד מולה. קיי רק הנהן ושלח את ידו כדי ללטף את פניו של ניקי. ניקולס בתגובה חייך ובפרץ מזור ובלתי נשלט שלתשוקה רכן אליו ונישק אותו.
"אוי." לחש ניקי מתרומם במהירות, פניו האדימו.
"כבר שחכתי כמה טעימות השפתיים שלך." דבריו של קיי גרמו לפניו של ניקולס להאדים יותר.
"אני מצטער על זה." לחש בלי קול.
"על מה אתה מצטער טמבל?" גער בו קיי, הבעת פניו השתנתה והייתה נוקשה במקצת.
"אני מצטער, לא התכוונתי להביך אותך..." החל ניקי, בעוד קיי שלח את ידו אל חולצתו של ניקי ומשך אותו אליו. שפתיו נצמדו אל אלו של ניקולס מונעות ממנו לנשום. לשונותיהם התערבלו יחד ולרגע מתוק אחד כל העולם נעלם.
"ככה אני מעדיף אותך, נבוך ושותק." אמר קיי לאחר שעזב אותו.
"אתה לא תפסיק לעולם." התרגז ניקי, עד שהבחין כי קיי נשכב לאחור ועצם את עינו.
"קיי!" הוא קרא בבהלה, " אתה בסדר? אני אקרה לקייטי." אמר והסתובב כדי לצאת מהחדר אך קיי עצר אותו, "אני בסדר, רק קצת עייף.". "אה, תודה לאל." מלמל ניקי "כדי שאלך הביתה עכשיו. אמא שלי בטח דואגת לי.".
"אתה יכול להישאר איתי?" ביקש קיי.
"הייתי רוצה אבל אמא שלי." החל ניקי. נעצר למראה הבעת פניו של קיי הוא נראה אומלל.
"בבקשה, הישאר איתי." הוא לחש קולו היה רך מהרגיל, עצוב. ניקולס היה המום ומופתע. הוא ראה את קיי במצב פגיע בעבר אבל אף פעם לא ממש שמע אותו מתחנן למשהו כמו שעשה עכשיו.
"בסדר." אמר לבסוף.
" תודה." קיי חייך ועצם את עיניו וניקי התיישב על שרפרף לצד המיטה, הוא הניח את ראשו על המזרן קרוב אל ידו של קיי מנשק אותה ולפני ששם לב לכך שקע בשינה עמוקה.
בסלון דירתו של אדי, ישבו קייטי ומייקל ושוחחו להנאתם. עד שמייקל הבחין בשעון היד שלו,
"הו, כבר נורא מאוחר, את לא מתכוונת לישון היום?" פנה אל קייטי.
זאת בתגובה חייכה, "זה בסדר. אני מעדיפה להישאר ערה, אולי קיי יצטרך משהו. אבל אולי מוטב שתלך אתה. באמת מאוד מאוחר ועליך לישון קצת.". צחקוק קצר נפלט מפיו של מייקל "את כבר רוצה לגרש אותי מה?".
"הו, לא." מהרה קייטי לומר אך הוא הרגיע אותה, "אני יודע שלא. רק התלוצצתי ובכלל נראה לי שאת צודקת." פיהק מייקל בעודו קם מן הכורסא עליה ישב.
"תודה מייקל. שבאת ועל שדאגת לקיי ונשארת עד עכשיו." חייכה בהכרת תודה. קייטי ידעה שלא כולם מסתדרים עם קיי בגלל אופיו הקשה והמרוחק. אבל בכל זאת כאשר הוא נפגע הגיעו לתמוך בה ולשאול לשלומו ועל כך היא הודתה להם והעריכה במיוחד את מייקל שנשאר עד הסוף אפילו אם עשה זאת למען ניקי.
"זה בסדר, שירגיש טוב." חייך מייקל בדרכו אל הדלת "ותגידי לניקי שיתקשר אלי." אמר כשהוא ניגש אל הדלת.
קייטי החלה לצחוק "בחיי זה באמת נראה כאילו אתה מעוניין בו.".
מייקל בתגובה צחק גם הוא "מעולם לא אמרתי שאיני מעוניין," קרץ לעברה "להתראות ושיהיה לך לילה נהדר.".
"גם לך. ותודה מייקל, תודה על הכול.".
מייקל יצא מן הבניין בתחושת הקלה, קיי ניצל זה היה דבר משמח. אבל שימח אותו יותר לדעת שניקי נמצא איתו ושהם כפי הנראה השלימו. למרות שאהב את דניאל בכל ליבו. מייקל תמיד הרגיש הערצה סמויה כלפי ניקולס וקינא בו על כך שהוא היה תלמיד חרוץ, סימפטי וכל כך מבוקש גם אם הטמבלון הקטן לא היה מודע לזה. זה מה שהוא אהב בו הכי הרבה, את התמימות הילדותית שלו. פעמים רבות קיווה מייקל שיכול היה להיות קצת כמו ניקולס. לכן שמר עליו מכל משמר ותמיד תקף את כל מי שניסה לפגוע בו. כל מה שרצה מייקל הוא שניקי יהיה מאושר ונראה כאילו הוא השיג זאת עכשיו שניקי וקיי יחד.
מייקל היה כה שקוע במחשבותיו עד שלא שם לב כי הוא עומד להתנגש באדם אחר אשר הלך לכיוונו וככל הנראה היה גם הוא שקוע במחשבות.
"אוי, מצטער." הוא קרא כאשר התנגשו לבסוף. מביט בפני של האדם אשר התנגש בו, היה זה נער בן שמונה עשרה, שחום ונאה למדי .
זוג עיניים שחורות שלחו אליו מבט מתנצל "לא, אני צריך הוא זה שצריך לבקש סליחה," החל אותו נער זר "כנראה הייתי מוטרד מידי והתנגשתי בך.".
"אפשר לומר שאותו הדבר קרה גם לי." השיב מייקל בחיוך.
"בכל מקרה, אני מתנצל. דרך אגב אולי אתה יודע במקרה אם זה רחוב אנג'ל, איזו גברת נחמדה כיוונה אותי לכאן.".
"כן, זה רחוב אנג'ל, אתה לא מהסביבה נכון?".
"חה, זה כל כך בולט מה." השיב הזר ידיו מתחבאות בתוך כיסיו של ז'קט העור הגדול שלבש "נכון, אני מאוסטרליה.".
"אוסטרליה?" מייקל היה מעט מופתע, הוא יכול היה להבחין שהמבטא בו דיבר מכרו החדש היה מעט מוזר אבל עדיין לא חשב בכיוון הזה.
"כן, רק הגעתי הנה כדי לבקר מישהו שחשוב לי הגר באזור, בניין שמונה עשרה, אתה יודע איפה זה?".
"בניין שמונה עשרה, הוא נמצא ממש שם," השיב מייקי בחיוך קצר, בעוד הוא מסתובב ומצביע על הבניין שעמד מאחוריו.
"באמת." פניו של הנער שחום העור נאורו בהקלה, "תודה רבה לך.".
"שטויות, במקרה אני מכיר את המקום." השיב מייקל.
"בכל זאת, עזרת לי מאוד. לו לא פגשתי אותך עכשיו, הייתי ממשיך לשוטט ברחוב עד עלות הבוקר בחיפושים." אמר הנער חום השיער בחיוך נבוך "זה אולי לא נראה ככה אבל אני דיי גרוע בכל מה שקשור בניווט.".
"אתה צודק, זה בהחלט לא נראה ככה." צחקק מייקל, הוא הרגיש דיי מוזר, אומנם מעולם לא פגש את אותו הנער הזר, אבל הגישה הישירה ומאוד ליצנית שלו שיכלה בבת אחת להפוך לאדישה ועניינית הזכירה לו מישהו, הוא רק לא זכר את מי.
"אז אם תסלח לי, אני צריך לערוך ביקור הפתעה אצל מישהו." סיכם הזר עיניו השחורות נראו משועשעות, מי יודע על איזה מעשה קונדס הוא חשב באותו רגע.
"בסדר, אז, להתראות." השיב מייקל.
"להתראות ותודה לך." אמר הזר שהוא החל מתרחק מהמקום.
'בחיי איזה בחור נחמד.' חשב מייקל שהוא ממשיך בדרכו הביתה, מסיבה כלשהי הוא עדיין התקשה להזכר את מי פגש בעברו שדמה כל כך לנער שנתקל בו לפני זמן לא רב.
אדי שכב על מיטתו, החדר עצמו היה חשוך דבר שלא הפריע לו כל כך להפך, החשכה התאימה למצב רוחו העגמומי.
מי חשב שקיי יהיה זה שיציל את חיו, קיי האדם בו קינא כמעט כל חיו, באחות המקסימה שהייתה לו, ביכולתו להסתגל לסביבה ולא חשוב עד כמה קשים היו חייו ועד כמה סבל. ומעל הכול הוא קינא בכך שכל נער שאי פעם חשק בו לעצמו מצא את עצמו בזרועותיו של קיי.
בדיוק בגלל זה הוא עשה הכול כדי להטריד אותו, בהתחלה הוא הצליח לפתות את ג'סטין ואחר כך את ניקי.
אבל עדיין, ליבו של אדי היה מלא ריקנות, הפעם הראשונה שהרגיש חיי הייתה מוקדם יותר באותו לילה כאשר בילה בבית המלון יחד עם טדי. הנה אחרי שנים מגיע אדם שמוכן לאוהב אותו ללא תנאים ולמרות המרחק והשנים עדיין זוכר אותו.
אבל אדי לא היה מוכן לוותר על הזעם והתסכול שחש כאשר טדי נטש אותו ללא מילה לפני ארבע שנים ועכשיו הוא חזר.
"למה הם עושים את זה?" לחש אדי אל החשכה, קודם טדי שהחליט אחרי הרבה שנים לחזור ולדרוש ממנו להיות יחד ואחר כך קיי שלמרות כל מה שעשה לו, הוא סיכן את חיו במטרה להציל אותו. "למה אחרי כל הדברים שעשיתי עוד אכפת לו ממני?" מלמל בעודו מביט בידיו.
שלפתע הבחין בדלת החדר אשר נפתחה אט – אט, "קרה משהו קייטי?" שאל.
"לא ממש, אבל אולי אתה צריך לשאול את קייטי?".
אדי התרומם בבהלה ליבו פעם בחוזקה הוא זיהה את הקול הזה, "טדי?".
"לשם שינוי אתה צודק." השיב טדי בבדיחות בעודו נכנס פנימה וסוגר את הדלת. חשכה השתררה בחדר אבל לא נראה כאלו זה הפריע להם. "אז, באת להזכיר לי עד כמה אני אומלל." עיקם את אדי את שפתיו.
טדי בתגובה התיישב על המיטה קרוב אליו, "לא ממש." אמר מצמצם את המרחק ביניהם "באתי להזכיר לעצמי למה אתה כל כך מוצא חן בעיני." לחש באוזנו של אדי בעודו מנשק אותו. בעוד זה בתגובה עצם את עיניו כורח את זרועותיו סביב צווארו של טדי ונותן לעצמו להיסחף.
יד חמה ליטפה את פניו, ניקי התעורר אט – אט מבחין כי קיי כבר היה ער שוכב במקומו ומביט בו במבט מעורב של חשש ותשוקה בלתי נשלטת. "סוף סוף התעוררת." הוא לחש רכות.
ניקי מיהר להרים את ראשו מן המיטה, "מה השעה?" שאל בבהלה, קיי רק הצביע לכיוונו של השעון שעמד עלה השידה מאחוריו השעה
הייתה כבר שבע. "אוי לא," ילל ניקי "אמא שלי תהרוג אותי." קרא, מנטר מן השרפרף עליו ישב.
"אל תדאג, אני בטוח שהיא תבין." ניסה קיי להישמע אופטימי, דבר שלא התאים לו כל כך.
"אתה חושב?" ניקי עיקם את שפתיו בתגובה, "נראה לי שאלך עכשיו." אמר פונה אל דלת החדר.
כשהוא שמע את קולו של קיי לוחש מאחוריו, "אני אוהב אותך.".
ניקי עצר את צעדיו והסתובב אליו, מעטות הפעמים בהן ראה את הבעת פניו העדינה של קיי אותה ההבעה שהייתה על פניו ברגעים אלו.
"אני אוהב אותך." חזר בשנית. אפשר היה להרגיש את זרם התשוקה שעובר בין השניים, מהמבטים שלהם היה אפשר לראות שהם מאוהבים, אך אולי לאהבה אין סיכוי?.
כאשר אנו אוהבים אנחנו נלחמים. אנחנו נלחמים לא רק על אהבתנו אלא גם עם עצמנו.
אנחנו מביאים לו את צרור המפתחות, מרשים לו לפתוח את כל הדלתות שבליבנו. גם את הכבדות שביניהן וגם את הסודיות ביותר. במילים אחרות, אנחנו מרשים לו להיכנס, להסיר את המנעולים, להפיל את החומות ולראות את הכאב, החולשות והנקודות הפגיעות ביותר שלנו.
אנחנו מרשים לו לחשוף אותנו, למרות שאנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות, אנחנו מוכנים לכל פגיעה אפשרית.
אנחנו מודעים לכך שהתוצאות עלולות לגבות מחיר יקר – לב שבור, אנו נאלצים לקחת את הסיכון הגבוה מכול, כי כזאת היא אהבה.
"מה אתה מסתכל עלי כמו דביל?" שאל קיי הבעת פניו הרכה השתנתה ושוב נראה קר ואדיש כהרגלו.
"סתם מסתכל... מה אסור?" השיב ניקי פניו החלו מאדימות. אומנם בליבו הוא ידע זאת אבל עדיין התקשה להאמין שהרגע שמע את קיי, מתודה על אהבתו כלפיו. 'אני אוהב אותך' אלו בהחלט שלושת המילים היחידות אשר ניקולס מעולם לא ציפה לשמוע ממנו.
קיי נחר לתשובתו של ניקי "כן אסור, עכשיו עשה לי טובה, עוף מפה." אמר מעוצבן, אך התרכך למראה מבטו הנפגע של ניקי,
"רק צחקתי איתך, חמוד." מיהר לתקן את דבריו.
אבל ניקי בהחלט לא נראה צוחק באותו רגע, להפך הוא ניגש אל המיטה ונתן לקיי מכה הגונה בכתף ומיד לאחר מכן פתח בשרשרת של סליחות, לאחר שראה כי הכאיב לו, "אני מצטער." שב ואמר, עד שקיי תפס אותו ביד, הביט לו בעיניים ואמר "מה אתה בחורה? אתה חושב שאני נפגע מזה, אחרי שמכונית פגעה בי. עזוב אלו סתם שטויות."
ניקי נאנח והביט על הרצפה, קיי הרים את עיניו של ניקי לגובה עיניו וראה מבט של עצב נשקף מעיניו החומות "באמת התכוונת לזה?"
הוא שאל "אתה באמת אוהב אותי?".
קיי עיקם את שפתיו מעט "מה נדמה לך?".
"נדמה לי שאתה עדיין אוהב את ג'סטין," מלמל ניקי בקול שבור "או שאני טועה." אמר לבסוף מבחין בפניו הקרות של קיי.
לקח זמן מה עד שהשיב, אך לא הייתה זאת התשובה שניקי ציפה לה, "אתה צודק, אני עדיין אוהב את ג'סטין ואני חושב שכרגע אנחנו לא צריכים להיות יחד עד שאשכח אותו.".
עיניו של ניקי הפכו כועסות והמבט התמים והמתוק שקיי הכיר נעלם, "אז למה אתה מענה אותי?".
"עדיף לי לנסוע מפה, להעלם ולשכוח מישהו כמוך. מצד אחד אתה כל הזמן נוגע בי ואומר שאתה אוהב אותי. ומצד שני אתה מודה בפני שלא שכחת את החבר לשעבר לשלך ויותר מזה, אתה עדיין מאוהב בו, למרות שזה דיי ברור לך שהוא לא יחזור!".
"כמה פתטי בן אדם יכול להיות קיי?" הוא אמר בכעס, אבל אז עצר את עצמו "אולי אתה לא הפתי היחיד פה." לחש בכאב.
"באמת האמנתי לכל הדברים שאמרת לי, כנראה שאני בדיוק כמוך, אידיוט שלא יודע מתי לוותר." דמעות החלו זולגות מעיניו של ניקי,
"אבל, היום אני מבין שטעיתי והגיע הזמן לשחרר, הלוואי ותבין שטעית ושאתה אוהב רק אותי אבל... אני יודע שזה לא יקרה אז,
להתראות, קיי." אמר בעודו הולך אל הדלת.
"אתה צודק. אני באמת פתטי." ניקי הסתובב אליו מופתע פניו של קיי היו כה אומללות, "נכון מה שאמרת, אבל זה גם נכון שאני אוהב אותך ניקולס, יותר ממה שאי פעם אהבתי מישהו, אפילו יותר..." הוא עצר לרגע בולע את רוקו, "אפילו יותר מג'סטין אבל.".
"אבל אתה פשוט פחדן." קרא אליו ניקי בפרץ מפתיע של אומץ, "אתה מפחד להקשר אלי ואז לאבד אותי, נכון, פחדן שכמותך."
ניקולס עזב את החדר בטריקה. משאיר את קיי מאחור שבור ואומלל.
בדרכו הביתה הלך ניקי, ראשו היה שקוע במחשבות, מחשבות על הנשיקה הראשונה שלו עם קיי, על הנשיקה השנייה והשלישית, הרביעית והחמישית. על הפעם הראשונה שהם שכבו ועל הפעם השנייה, על הנסיעה העתידית, הו, כן ניקי בהחלט חשב על הנסיעה, הוא הבין שאולי הוא לא רוצה לעזוב את קיי, הוא אוהב אותו. קיי אמר לו כרגע שהוא אוהב אותו חזרה, אבל קיי חולה והוא בטח הוזה ולא ידע מה אמר וגם אם זה היה נכון, הם לא באמת יוכלו להיות יחד אלה עד שקיי יתגבר על רגשותיו כלפי ג'סטין. בהחלט ניקי חשב על הנסיעה, לעזוב, לשכוח, לברוח, להתחיל מחדש. כשהגיע הביתה הטרידה אותו מחשבה אחרת 'איך הוא יתרץ את העניין לאימו' היא הרי בוודאי משתגעת מדאגה.
ניקי נכנס פנימה בשקט מתפלל שכולם עדיין ישנים, הוא היה רעב ולכן נכנס למטבח כדי להכין לו כריך קטן. מופתע לראות את הנארי נשען על השיש בעוד סטיבן עמד קרוב אליו השניים התנשקו בלהט. הנארי הבחין בו ממהר להסב את תשומת ליבו של סטיבן אל הנער שעמד קפוא בכניסה למטבח "היי ניקולס." אמר בביישנות.
"תראו – תראו מי נזכר לחזור הביתה, שמעתי שבצעת בריחה ממש רצינית אתמול בלילה." התבדח סטיב.
"בערך." מלמל ניקי, ממהר לשנות את הנושא "אז, אני רואה שחזרתם, אני שמח." אמר בחיוך.
"אפשר לומר." צחקק סטיבן בעודו מלטף את פניו של הנארי. אז הבחין סטיב בעיניו העצובות של אחיו, למרות שניקולס ניסה להסוות זאת, סטיבן הבין שמשהו לא היה בסדר איתו. "תחכה לי למעלה, קרמל?" פנה אל הנארי מניח נשיקה קצרה על שפתיו הנארי רק הנהן בצייתנות בעודו ממהר לעזוב את המטבח נפרד לשלום מניקי. סטיב חיכה מעט עד ששמע את דלת החדר שלו נסגרת.
"אז," פנה אל ניקולס שהביט בו מופתע.
"אז?" שאל.
"אתה רוצה לומר לי למה אתה כל כך מדוכא?".
"מדוכא אני?" ניסה ניקי להתחמק אך לא היה בכך טעם.
"בחייך זאטוט, כבר שכחת עם מי אתה מדבר?" גער בו סטיב, בעודו מעביר יד אחת על שערו "אני מכיר אותך ולא מאתמול, מה קרה?". ניקולס עצר לרגע לא בטוח אם עליו לספר לו את כל מה שקרה עם קיי וג'סטין אבל מצד שני הוא לא יכול היה לשמור את זה בבטן יותר.
בסוף סיפר את כל מה שעל ליבו סטיבן הקשיב לו בשקט עד שסיים "ועכשיו מה?" שאל.
"עכשיו, אני חושב לחזור עם וואלרי." השיב ניקי לבסוף.
"למה?" הוא שאל ונעמד מול ניקי,"כדי לברוח? לברוח מהרגשות שלך לקיי, הם תמיד יהיו שם ניקי, לא משנה כמה תברח, כמה תתחבא, אתה עדיין תאהב אותו. ולא תוכל לשכוח זאת ובריחה לא תעזור לך."
ניקי לא ידע מה לומר, מצד אחד סטיב צודק אבל מצד שני, ניקי יוכל אולי לשכוח את קיי לתמיד.
"בכל מקרה, תחשוב על זה. אני יודע שאלו החיים שלך אבל יהיה חבל עם יום אחד תתחרט על ההחלטה שקבלת," אמר סטיב ברצינות ולאחר מכן החל מחייך את חיוכו הליצני "עכשיו עם תסלח לי, ארוחת הבוקר שלי מחכה לי." קרץ אליו, ממהר לעזוב את המטבח ועולה במדרגות אל חדרו שבקומה השנייה. לאחר שאכל ארוחת בוקר ובהה בקיר כמעט שעה החליט ניקולס מה רצה לעשות, הוא עלה לחדרה של וואלרי, מקיש בדלת ומחכה לתשובה, היא לא איחרה להגיע תוך דקה פתחה את הדלת וואלרי הישנונית, ניקולס שתמיד זכר את אחותו כאישה מסודרת השתעשע למראה המבולגן של וואלרי, שערה היה אסוף ברישול וקצוות סוררים התנופפו לכל עבר, הפיג'מה שלבשה הייתה רחבה ונראתה גדולה ממנה לפחות בשלוש מידות, "מה אתה צוחק דפוק? כנס." מלמלה וואלרי, אחרי שצחוקו של ניקי העיר אותה לגמרי.
ניקי נכנס לחדרה והתיישב על המיטה המבולגנת כשוולארי התיישבה על הכיסא של המחשב והביטה בו במבט חודר, "אולי די?" ניקי שאל זז באי נוחות "למה, מה מפריע לך?" שאלה וואלרי. למרות שהייתה יכולה לנחש לפי הבעת פניו של ניקולס, אך היא רצתה שהוא יגיד לה את זה.
"אני..." ניקי התחיל לגמגם ולהזיע ולא הבין למה, אז זה נחת עליו שחלון של וואלרי היה סגור והמזגן לא עבד, וואלרי שמה לב לזה והדליקה את המזגן והשיבה לניקי במשיכת כתפיים "קדימה" מתמרץ.
"חשבתי על זה הרבה והחלטתי שאני לא נוסע." אמר ניקי.
"אני מבינה. בגלל העניין עם קיי, נכון?" שאלה אך ניקי הביט לצד ולא ענה לה, " טוב, אני לא יכולה לומר שלא ציפיתי לזה. למרות שאני קצת מאוכזבת, אבל מה שעושה לך טוב מותק." אמרה מחייכת. אחרי כמה דקות שישב איתה בחר ניקי לפנות אל מקלחת קצרה וללכת לישון מעט אחרי הלילה הנוראי שעבר. כשניקולס התעורר לבסוף הייתה השעה שתיים עשרה, לאחר שאכל ארוחת בוקר מאוחרת והתנצל שוב ושוב בפני אימו על שאיחר לחזור אתמול. החליט ניקולס ללכת לקיי, הוא ייתן לו הזדמנות אחרונה להחליט במי הוא בחר, בו או בג'סטין.
ניקי ידע שזה טיפשי, הרי קיי היה מאוד החלטי כשאמר לו שהוא אוהב את ג'סטין אבל עדיין הוא סרב לוותר על התקווה גם אם הייתה קטנה.
אך שהגיע אל דירתו של קיי לא היה איש בבית, ניקולס ניסה אצל אדי אבל גם שם לא הייתה תשובה.
"כנראה שבכל זאת לא הייתי אומר לפגוש אותו." הוא נאנח בעודו יוצא מן הבניין שהבחין בזוג נערים המתקרבים לעברו, אוחזים ידיים, היו אלה אדי וטדי, אדי מיהר להבחין בו "היי, ניקולס.".
"היי." השיב ניקי בביישנות, רק המחשבה על זוג הנערים שמולו עושים את כל הדברים שאדי נהג לעשות לו גרמה לפניו להאדים.
"מה קורה ?" התעניין אדי בחיוך.
"שום דבר חדש." השיב ניקי משתדל לחייך.
"לא תציג אותי לחבר הקטן שלך?" נשמע קולו של טדי שכנראה נמאס לו לעמוד בצד.
"סליחה." התנצל אדי הוא ידע שייענש על כך בחומרה אחר כך, "טדי, זה ניקולס ניקולסון, ידיד קרוב שלי." החל ולאחר מכן פנה אל ניקולס שאמר "ניקי, זה טדי... החבר שלי." סיכם אדי מסמיק קלות.
"נעים להכיר אותך." מיהר ניקי לומר, טדי לעומת זאת המשיך לעמוד במקומו ונראה מעורער מעט, "ניקולס ניקולסון", הוא מלמל כאילו מנסה להזכר מהיכן שמע את השם הזה קודם. "אה, כן הג'וניור של וואל." אמר לבסוף.
"המה?, של מי ?" השתומם ניקי.
"הוא מתכוון להגיד שאתה אחיה הקטן של וואלרי." הסביר אדי, טדי בתגובה רק חייך חיוך שובב "אז, זה היה התחליף הזמני שלי."
הוא שאל והחל מסתובב סביב הנער הנבוך בוחן אותו בעניין. "לא רע." אמר לבסוף, "אם כי הוא קצת צנום.".
"תפסיק להביך את הילד המסכן," גער בו אדי שהוא ממהר לפנות אל ניקולס ולהתנצל, "מצטער על זה, הוא יכול להיות קצת חמור לפעמים, אבל הוא אדם טוב.".
"אני מבין." השיב ניקי "אתה יודע אולי לאן קייטי וקיי הלכו?" שאל לבסוף.
אדי רק הביט בו וחייך "הם נמצאים בבית החולים, הרופא המליץ שקיי יעבור כמה בדיוק כלליות כדי להיות בטוח ששום דבר לא נשבר.". "תודה." החל ניקי, נפרד מהשניים לשלום ומיהר אל בית החולים, האנשים שהביטו בו חשבו לרגע שהוא משוגע כשהתחיל לדחוף אותם ולרוץ לעבר בית החולים, הוא הגיע באחת וחצי מזיע כולו ומתנשף, הוא עצר לרגע נשען על קיר הקבלה נרגע.
"מה קרה, רצת אלפיים מטר?" שמע קול צוחק מעליו, הוא הרים את מבטו וראה את קיי וקצת אחרי את קייטי משלמת בקופה על הבדיקות.
קיי הושיט לו יד וחיבק אותו, "התגעגעתי אליך היית חסר לי בלילה." ניקי, שלא שכח את הוויכוח שלהם התנתק ממנו והביט בכעס בקיי,
"אז ככה זה יהיה עכשיו, בסדר..." ניקי אמר והתחיל להתקדם לעבר היציאה וכמו שהוא שיער לעצמו קיי תפס את ידו וסובב אותו אליו,
הם עמדו צמודים הרגישו את פעימות הלב המתגברות אחד של השני, העיניים שלהם נפגשו וידיהם השתלבו אחת בשנייה שפתיהם היו קרובות, משחקות 'בכן, לא', קיי חייך ולחש "אתה חולה עליי." ניקי פתח את פיו לכעוס על קיי, אך זה לא נתן לו זמן להגיב ונישק אותו, נשיקה עמוקה ארוכה עם הרבה לשון, הידיים שלהם רצו אחד על השני נוגעים ולא נוגעים, לשונות נלחמות על שליטה אך בסוף מתפייסות ומלטפות. "אהמ אהמ." הם שמעו קול, קיי התנתק מניקי והם ראו את קייטי עומדת ומחכה להם. הם צחקו, קיי שם את ידיו סביב ניקי ויחד עם הלכו חזרה לביתו, כשהם הגיעו הם עלו לחדר וקיי התחיל להפשיט את ניקי, אך זה עצר אותו "אתה בטוח בזה?".
קיי צחקק ונישק אותו על שפתיו "תמיד.". באותו הרגע נגמרו הדיבורים, קיי השכיב את ניקולס על המיטה מלטף את כל כולו ניקי נאנח אבל לקיי זה לא הספיק ניקי המשיך לשכב על גבו גופו מתמסר למגעו של קיי בעוד זה ממזמז אותו לדעת. לאחר מכן הכול נעלם, רק שניהם היו שם יחד נהנים מאהבתם. הדבר נמשך שעה אחת שלמה לאחר שגמרו נשכבו השנים מחובקים בשתיקה, קיי היה הראשון לדבר "אני אוהב אותך." אמר. "לא את ג'סטין ולא אף אחד אחר, רק אותך, ניקולס שלי.". ניקי מצידו לא אמר דבר, באותו הרגע חייך חיוך גדול וידע שמה שחלם עליו יותר מכל עומד להתגשם, והתגשם.
סוף !!!
וובכן , הנה זה הסוף של 'פריחה מאוחרת' , עצוב אבל נכון... מקווה שנהנתם.
בפוסט הבא אפרסם פאן פקשן קצר על האנימה Kirapepa ואחריו אעלה סיפור חדש 'מלאך שומר'.
לסיום אני רוצה רק להזכיר את בלוג סיפור השונן איי/ יאוי המשותף שלי ושל ayano_chi
שנפתח לאחרונה ...Call Of The Heart אתם מוזמנים לבקר בחום.
טוב , זהו בנתיים ,
שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
