היי, הנה יצא לו הפרק השני בפאן פקשן שלי.
וקצת לפני...אני רוצה להודות ל ayano_chi
ועכשיו לפאן פיקשן , תהנו :
אזהרה: הסיפור מדבר על יחסים בין זוג גברים (הומוסקסואליים ) כך שאם זה לא הסגנון שלכם אתם מוזמנים לשו מפה ....
נכתב ע"י : סיירו
בטא\גאמה\עוזרים: ayano_chi
שם הסיפור: 'רק אתה' .
ג'אנר: רומנטיקה , דרמה , שונון איי (סיפור שבו מתוארים יחסים רומנטיים בין בנים).
שיפ: צ'יסאטו/ שונסקה.
דירוג: PG-13 - מגיל 13 ומעלה עשוי להכיל נגיעות ורימזות מניות לסוגייהן.
תקציר : צ'יסאטו טאקטסקה בן ה37, הוא סופר, גרוש ואב לנער בן 17 בשם ריג'ו. אשר מנהל מערכת יחסים רומנטית עם חברו הטוב ביותר של בנו, שונסקה. השניים גם עברו לגור ביחד ונראה שהכל ממש ורוד. אבל צל של ספק מאיים להרוס את יחסיהם כאשר צ'יסאטו שומע שמועות על ששונסקה בוגד בו. השאלה היא האם הן אמיתיות או לא?
* הערה: עלילת הפאן פיקשן שלי מתרחשת כשנתיים אחרי עלילת האנימה עצמה.
יש לציין גם שהתקציר מדבר על הפאן פיק שלי ולא על האנימה עצמה.
רק אתה-פרק 2
ישבתי שם, מול הנער הזה שמעולם לא פגשתי ומתברר כמכר של ריג'ו, מנסה בכל כוחי לעכל את הבשורה שזה עתה נתן לי.
'לאדם שנפגש עם קקארו מאחורי גבו של ריג'ו סאן, קוראים סקאקי שונסקה.'.
דבריו הדהדו בראשי וגרמו לי לכאב נוראי, 'זה פשוט בלתי אפשרי.' אמרתי לעצמי.
'אחרי הכול הילד הזה כמעט ולא מכיר אותו ואילו אני בן הזוג שלו.' תהיתי, את מי מאיתנו ניסיתי לשכנע באותו הרגע.
'מה בכלל הקאטסו, הזה יודע עלינו?' שונסקה ואני יצאנו כבר שנתיים ובשנה האחרונה הוא אפילו עבר לגור כאן. הכול היה מושלם, מעולם לא היינו כל כך מאושרים ופתאום, זה?
"טאקטסקה סאן?" שמעתי את קולו של מושימה קאטסו קון, קורא אלי, "אתה בסדר?" שאל בדאגה.
"הו, כן, אני בסדר." אילצתי את עצמי לחייך, לא רציתי שיראה כמה הידיעה שלו השפיעה עלי.
"אז, מושימה קון," התחלתי, מתאמץ שלא ישמע את קולי הסדוק, "אתה יכול לתאר לי שוב את הבחור הזה, איתו לפי דעתך קקארו בוגד בריג'ו?" ביקשתי.
"אתה מתכוון לסקאקי שונסקה קון?" הוא שאל בחיוך.
"כ... כן. בדיוק." הרגשתי איך ליבי מתכווץ 'תפסיק להגיד את השם שלו לעזאזל.'.
"כמו שאמרתי לך, אדוני, הוא היה גבוה ורחב כתפיים, השיער שלו היה שחור ואני בטוח שהוא לומד בבית הספר שלנו.".
"תסלח לי אם אני מעט ספקני, אבל אמרת שעברת שם בערב, אז איך יכול להיות בטוח שמדובר בנער הזה שהזכרת, שונסקה קון?" שאלתי, נחוש בדעתי למצוא סדקים בתיאוריה שלו ובכך גם להחזיר לעצמי את השפיות.
"זה נכון שהיה מעט חשוך, אבל לא רחוק מן המוטל עמד פנס רחוב עמום, כך שאני בטוח בזה.".
"בסדר," נכנעתי, 'אז הם נפגשו במלון אין בזה שום דבר מוזר.' ניסיתי להרגיע את עצמי. 'אחרי הכול קקארו הארור, היה שחקן מפורסם אולי באותו הזמן הוא ישן דווקא במוטל הזה ושונסקה, רק הלך לבקר אותו. הרי הם עובדים יחד.'.
לאחר שחשבתי רק מחשבות חיוביות בנוגע לעניינים, הצלחתי לחייך אל עבר הנער המנומש שישב מולי, " מושימה קון, אתה יכול אולי לומר לי, מדוע לדעתך השניים האלו הם נאהבים?" שאלתי, חוזר בקול רם על מחשבותיי .
"אחרי הכול קקארו, הוא שחקן מפורסם. אולי הבחור הזה ביקש ממנו חתימה או שאולי הם עבדו יחד?".
'הנה לך, נראה אותך יוצא מזה, נער מרגיז.' חשבתי לעצמי מחייך בשביעות רצון, תוהה איך הוא יצליח לשכנע אותי עכשיו.
פניו של קאטסו התקשחו, "תסלח לי מאוד, טאקטסקה סאן. אבל אני בטוח בכך, אחרי הכול, לא משנה כמה שחקן מפורסם הוא אף פעם לא ינשק מעריץ, או קולגה ובטח לא בכזה להט." הוא אמר לבסוף שהוא נאנח.
"מה אמרת?" ניתרתי ממקומי כנשוך נחש, הכיסא שעליו ישבתי עף לאחור ונחת על הרצפה ברעש גדול.
'יכול להיות ששמעתי נכון?' הזדעזעתי. 'הוא ראה אותם מתנשקים.' ליבי פעם בחוזקה, הרגשתי את עצמי על סף חנק.
'זה לא יכול להיות, שונסקה שלי, לעולם לא יעשה דבר כזה.'.
שלחתי מבט קצר אל עבר קאטסו, כדי לקבל אישור לדבריו שהבחנתי בפניו המבוהלות. הוא רק המשיך לשבת מולי בשקט ונראה מפוחד מאוד. ככל הנראה מהדרך בה הגבתי, 'הירגע צ'יסאטו.' אמרתי לעצמי, 'הילד הזה לא אשם בכלום, הוא לא יודע שאתם ביחד, פשוט הירגע.'.
"מצטער על זה." אמרתי בחיוך קצר, בעודי מתכופף כדי להרים את הכיסא, חוזר לשבת עליו.
"לא, אני מצטער," החל מושימה קון, הוא נראה עצוב, "אני מבין איך אתה מרגיש, אומנם ריג'ו סאן ואני רק התחלנו להכיר, אבל עדיין כאב לי לדעת מה החבר שלו עשה לו. ואילו אתה אביו, אני מניח שהידיעה הזאת כואבת לך הרבה יותר. אני פשוט לא רוצה שריג'ו יהיה מרומה ברגשותיו." סיכם.
"אני מבין." אמרתי לבסוף, איני יודע למה אבל, בניגוד לרצוני התחלתי להאמין לו. אולי היה זה בגלל הדאגה שהקרין כלפי ריג'ו והעובדה שגם הוא כמוני לא ממש חיבב את קקארו?
"אני מודה לך על הכנות, אנסה לברר את העניין ואם מה שאמרת נכון אדאג להרחיק אותו מריג'ו בעצמי, אחרי שהחטיף לו כהוגן." הוספתי בחיוך.
קאטסו מושימה, חייך גם הוא ולאחר מכן הרצין "תודה אדוני, שהקדשת לי מזמנך," הוא אמר "אני מתאר לעצמי שהידיעה הזאת פגעה בך ועל כך אני מצטער.".
'לו רק היית יודע, עד כמה זה פגע בי.' חשבתי לעצמי כל גופי רועד.
"תודה לך, שפקחת את עיניי." הודיתי. קאטסו חייך והרכין את ראשו קלות כאות תודה.
"אני מוכן." שמעתי קול קורא מפתח המטבח, היה זה ריג'ו. ליבי קפא, 'האם הוא שמע אותנו?'.
"בוקר טוב ריג'ו." קרא אליו קאטסו, מתרומם מן הכיסא ונעמד מולו, זוכה לברכת 'בוקר טוב' מלווה בחיוכו המלבב של בני היקר.
'תודה לאל הוא לא יודע.' חשבתי לעצמי, נאנח בהקלה, ריג'ו המסכן שלי, הידיעה הזאת הייתה הורסת אותו. לא רק שקקארו הזה בוגד בו, הוא עושה את זה עם החבר הכי טוב שלו, בן הזוג של אבא שלו. בלי כל ספק הוא היה נשבר מזה.
"טוב, ריג'ו," פניתי אליו בחיוך הכי רחב שיכולתי לחייך באותו הרגע "כדי שתתחילו ללכת אחרת תאחרו.".
זוכה לחיוך לבבי נוסף מפיו של בני היקר "אתה צודק.".
קאטסו חייך אלי גם הוא, אסיר תודה ככל הנראה שלא ספרתי את דבריו לריג'ו, דבר שלא הייתי עושה לעולם.
ליוויתי אותם אל הדלת, נפרד לשלום ולאחר מכן עליתי במדרגות אל הקומה השנייה, כאב הראש שנגרם לי מדבריו של מושימה קון, רק הלך וגבר ומנע ממני לעשות אפילו את הדברים הפשוטים ביותר כגון לחשוב או לנשום.
באנחה כבדה נכנסתי אל חדר האמבטיה, פושט את בגדי ועומד תחת זרם המים הרותחים. מים חמים, תמיד היו פתרון נהדר לכאבי ראש ולמצב רוח עגמומי, שלמרבה 'השמחה' אני 'זכיתי' בשניהם.
דבריו של מושימה קאטסו, הדהדו בראשי ולא נתנו לי מנוחה, 'אולי הוא צודק?' חשבתי לעצמי, 'אחרי הכול הוא נראה ממש בטוח בעצמו ואמר את זה לי, במקום לספר לריג'ו, מחשש שיפגע. מלבד זאת שונסקה, לא ישן בבית הלילה וגם לא טרח להודיע לי שהוא יאחר, או לא יגיע בכלל, אפילו לא שיחת טלפון אחת. יכול להיות שהוא באמת...' המחשבות התרוצצו להן אנה ואנה, מונעות ממני לחשוב בהגיון, ורעיונות מעוותים החלו קופצים לי לראש.מחשבות נוראיות על לילות אהבה שבילה שונסקה שלי עם קקארו המקולל. וכל הדברים הנהדרים שהוא עשה לו, אותם דברים שנהג לעשות לי. "על מה לעזאזל אני חושב." נערתי את ראשי בניסיון להפטר ממחשבות הזדון הללו, אין שום הגיון בכך שהוא בוגד בי, 'ככלות הכול, מדובר בשונסקה, האחד שאתה יוצא איתו כבר כמעט שנתיים, זה שמעריץ אותך וכל עולמו סובב סביבך.' חזרתי לעצמי שוב ושוב מנסה להשתחרר מהחשד שקינן בי. 'הקאטסו הזה , בוודאי התבלבל וראה מישהו דומה לו או משהו. שונסקה שלי בחיים לא יעשה לי דבר כזה ובטח לא לריג'ו שהיה חברו הטוב מאז החטיבה. אין לכך סיכוי, שהוא וקקארו באמת ביחד, אלו סתם שטויות.' סגרתי את זרם המים, יוצא מן המקלחת חושיי היו רדומים ורק המחשבות השתלטו עליי, בקושי רב לבשתי את החלוק.
מסיבה כלשהי הוא הפך פתאום רחב יותר. נכנסתי אל חדר השינה שלי, בעצם, חדר השינה שלנו. גופי היה כבד כל כך והמחשבות עדיין סרבו לעזוב אותי במנוחה.
נשכבתי על המיטה, עיניי מטיילות להן ברחבי החדר בחיפוש אחר דבר לא ידוע עד שנעצרו על הטלפון העל חוטי השחור שעמד על שידת הלילה שלי, 'זה עדיין מוזר ששונסקה לא התקשר אלי בכלל אתמול.' חשבתי לעצמי, מתרומם אט – אט מן המיטה וניגש אל השידה, נועץ מבט נוקב בטלפון, כאילו שבמבט אחד הוא יצלצל ושונסקה יהיה על הקו. שוב מבלי שרציתי בכך אותן מחשבות ארורות מצאו את דרכן אל ליבי, ננעצות בו כמסמרים 'אולי הוא היה עסוק בהתייחדות עם קקארו, שלא היה לו זמן אפילו להודיע לי.' תחושת פאניקה מילאה אותי 'מה אם הוא לא מתכוון לחזור, מה אם הוא עזב אותי לטובת קקארו?' בראשי החלה לצוץ תמונת המצב כפי שדמיינתי אותה; קקארו, שוכב ערום על מיטה באיזה מוטל עלוב ומעליו נמצא שונסקה שלי, חודר לתוכו, גניחות ההנאה שלהם הדהדו באוזני. הם נראו כל כך מאושרים יחד.
'על מה לעזאזל אני חושב.' כעסתי על עצמי, מנער את ראשי בחוזקה על מנת להפטר מן המחשבות האיומות האלו.
'חייב להיות הסבר הגיוני להיעדרותו של שונסקה, הוא בוודאי היה עסוק כל כך בעבודה, עד שלא היה לו זמן להתקשר ולהודיע שלא ישן בבית היום, זאת הסיבה.' קבעתי, נאבק ברצון העז שעלה בי להתקשר אליו. 'תפסיק להתנהג כמו אישה חסרת ביטחון, צ'יסאטו!' גערתי בעצמי, 'שונסקה, היה קצת עסוק, זה לא אומר שאתה צריך להיכנס להיסטריה ולהטריד אותו.'.
לאחר האבקות קשה עם עצמי ירדתי אל חדר העבודה מתיישב לצד המחשב שלי בניסיון לכתוב מעט ובכך לשכוח את הבוקר המטריד שעבר עלי.
השעה הייתה כמעט שתיים כאשר עמדתי במטבח מכין את הארוחה. איכשהו הצלחתי להרחיק מעלי את אותן מחשבות מטרידות שהציקו לי במשך כל הבוקר וסוף סוף להתרכז בדברים החשובים באמת, כמו למשל, ארוחת צהריים לריג'ו שלי. בדיוק סיימתי עם המרק ששמעתי את דלת הכניסה נפתחת, "אני בבית" קרא קולו המתקתק של ריג'ו. מיהרתי להוריד את הסינר מניח אותו על המתלה שעמד על הקיר לצידי ונגשתי כדי לקבל את פניו.
אך לפני שהספקתי אפילו להגיע אל דלת המטבח, נשמע קול נוסף שקרא, "אני בבית.". קפאתי במקומי, 'הקול הזה' מלמלתי לעצמי, לא הייתי צריך לנחש כדי לדעת במי מדובר. יצאתי מהמטבח, ניגש אל המסדרון, שם בפתח הבית, עמדו שני נערים בני שבע עשרה, האחד נמוך קומה בעל שיער ורוד קצר, עיניים חומות וחייך חיוך לבבי. לבוש במדי בית ספר תיכון – מי אם לא בני המקסים, ריג'ו.
העברתי את מבטי אל הנער השני שעמד לצידו, לבוש גם הוא במדי תיכון ונראה מבוגר מריג'ו בשנה אחת לפחות. הוא היה גבוה למדי, הייתי אומר מטר שבעים ותשע. כתפיו רחבות, שערו שצבעו כחול כהה עד שחור היה קצר עם פוני סורר על מצחו, שפתיו המושלמות חייכו אלי במתיקות, בעוד עיניו הגדולות סוחפות אותי עמוק אל תוך ים כחול כהה.
עמדתי שם כמהופנט, מרגיש את האוויר ניתק מראותי ונשימתי פורחת ממני. במשך מספר דקות לא הצלחתי לומר הרבה רק עמדתי במקומי בלי לזוז. זאת הייתה ההשפעה שהייתה לו עלי.
האדם היחיד שאיי פעם הצליח לגרום ללבי להחסיר פעימה .שונסקה סקאקי.
שונסקה שלי.
ההמשך יבוא...
טוב , זהו בנתיים
עד הפרק הבא
שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
