פתחתי את העיניים.

הגשם הרטיב את החלון, והכל נראה מעורפל בחוץ. הפנסים האירו את טיפות הגשם, שהתעקשו להמשיך לדפוק על החלון.

המכונית המשיכה לנסוע במהירות, ואני הרגשתי קצת מפוחדת. אני לא אוהבת להתקדם מהר.

הגשם הזכיר לי זכרונות לא נעימים שהייתי מעדיפה לשכוח.

עצמתי את העיניים שוב, וניסיתי להתרכז בקולות של הגשם. הגשם התחזק. בקושי יכולתי להתרכז בגלל שכל הזמן דאגתי למקרה שתקרה תאונה.

הזכרונות הרעים חזרו אלי, אבל הפעם נתתי להם להציף אותי בנוסטלגיה.

פתאום הבנתי שהגשם החזק הוא הדמייה מסויימת למצב שלי, למעיין תקופה שעוברת.

כי הכל בזמן האחרון נראה לי מעורפל, אני לא יודעת לאן אני הולכת.

קשה לי לחשוב, אני מנסה לדאוג להכל, אני מפחדת להיפגע.

התקדמתי מהר מידי.

אני צריכה לשבת, להירגע, להאט, להיות אופטימית ובסוף אני אעבור את המסלול בשלום.

אני צריכה להשאיר את העבר מאחור, ולא לפחד משום תאונה שיכולה לקרות לי בדרך, כי זה הדבר הכי טבעי שיוכל לקרות לי.

אני מקווה ויודעת שאני אעבור את התקופה הזאת.

אבל אני מקווה שזה לא יהיה קשה כמו שאני חושבת שזה יהיה.

יומטוב.