סתם בא לי לכתוב, לא יודעת על מה..
בזמן האחרון אני די "טעונה רגשית" נקרא לזה.
לא רע אבל, זה כזה משולב.
אתם יודעים, פעם ככה, פעם ככה.
רגע אחד נדמה לך שהדבר שאתה הכי רוצה בעולם אף פעם לא תוותר עליו ואפילו אם צריך לחכות שנים- תחכה.
ורגע אחרי זה אתה שואל את עצמך מה הטעם.
אני מעדיפה לחיות באשליה שמשהו טוב יקרה,
מאשר לפסול את זה אפילו אם זה לא הכי ריאלי.
כי אין כמו התחושה שמשהו טוב יבוא.
ולא משנה אם זה עכשיו, או בעוד 4 שנים.
אולי הגיע הזמן לפרוש ממשהו אחד.
נו באמת.
אני לוקחת שעור גיטרה, 3 קורסים אחרים (במוזיקה) ויש לי הרכב ג'אז רוק.
אני חושבת שהגיע הזמן שאני אכיר בזה שאני צריכה להפרד מההרכב..
זה לא יהיה כל-כך עצוב אם תשאלו אותי.
הרגשתי שזה מעמיס עליי ברמות,
גדול עליי מבחינת עומס כרגע.
אני מוצאת שהשבוע שלי עובר כלכך מהר שאני לא מנצלת את הזמן.
כי כשמגיע יום ראשון אני מתחילה להכין את עצמי ליום שלישי (אחד מהקורסים) וביום שלישי אני בלחץ מרביעי (2 קורסים ושעור גיטרה) וביום רביעי אני חושבת לעצמי "פאק מחר יש הרכב אני לא מוכנה" וחוזר חלילה. בסופ"ש כמובן אני מנסה להיות יותר עם עצמי ולהתכונן לשבוע חדש.
אז כל פעם אחרי יום חמישי אני חושבת לעצמי "עוד פעם הגיע הסופ"ש. כל-כך מהר?"
לא פרשתי עד עכשיו כי חשבתי שזה יהיה תירוץ שלי לזה שאני לא יכולה לעמוד בקצת קשיים.
אבל נתתי לזה חודשיים, והגישה שלי כלפי ההרכב הזה לא משתנה.
מיותר לבינתיים. "רק אל תגידו לי שנכשלתי". זה ציטוט מתוך קטע/שיר שכתבתי, לו דווקא עליי, אני חושבת שיש מליון אנשים בערך שזה המשפט שהם הכי מתחברים אליו.
אני מעדיפה להיפגש עם חברים, שיהיה לי יום פנוי עם חברים ולצאת לקניון, דברים שבזמן האחרון אני צריכה לתכנן שבועיים מראש. וגם אז זה בטח מתבטל.
אז לא יקרה כלום.
אני לא אלך להרכב יותר.
חכו לי בשנה הבאה מה יהיה אז.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
