הפרצופים, מעולם לא נראו כה קרים.
מכונסים בעצמם, צעד אחר צעד.
את הראש כבר שכחו איך להרים ועם הזרם, פשוט נעים.
ואני, אני הצטרפתי לזרם. כמו דג מת.
שקעתי בעצמי.
איבדתי את התמונה הגדולה.
תחתי רק כפות רגלי, בעוד צעד אחד קדימה.
ובלי לזקוף את הראש, לאן אגיע.
הדרך מלאת מכשולים, הדרך נגמרת.
לפחות אלו שמרימים את הראש, יכולים להימנע מן המכשולים.
ואני, אני כמו דג מת, שמתכחש למוות.
גם כחלק מהזרם, אני רק בודק לאן הדרכים מובילות.


העשייה לא מתה, היא נשארת.
אבל, דברים חדשים כבר לא יגיעו.
והוא כבר לא..
המילים את התוכן ממלאות.
בשירים מתחבאות עם משמעיות נסתרות.
אין ספור רגעים שקלע למטרה.
דרך שירים, שעכשיו רק אחרים שרים.
וכבודו במקומו מונח.
כי כנראה גם הילדים שלי, ישמעו את אריק איינשטיין..