הגשם החל לרדת בהדרגה.
הערנות ירדה גם היא.
האורות מטושטשים והפנים מעוותים.
הצפיפות בלתי נסבלת.
הרעש גובר והופך ללבן.
קניתי גלידה בדרך הביתה.
הופתעתי שהצלחתי להחזיק אותה.
קיוותי שהסוכר, יחזיר את הדופק.
לא נותר הרבה בכלל והמיטה כבר לא רחוקה.
האורות כפולים והאנשים מסביב, מלא אנשים.
לפחות הם חוסמים את הרוח, חשבתי.
ניסתי בכל הכח, להזיז כל שריר שיש בגוף.
כל טיפת אנרגיה אחרונה, בשביל להישאר בהכרה.
תקועה לי אבן בנעל.
אני לא מצליח לנגב את הזיעה הקרה על הפנים.
אני לא מצליח לקפל את האצבעות.
הציפצוף באוזן מתגבר במהירות, עד שהוא משתלט.
הכל שחור.
אני על הריצפה, הכובע זרוק איפשהו לידי.
כל כך קר, אני יודע את זה.
אני פשוט לא ממש מרגיש.
אני לא מוצא את הכובע והכל מסביב, פשוט כהה.
אף אחד לא שם לב.
אני זוכר את צליל הגשם, רק בגלל שהיה כל כך נעים.
את אור הפנס, בצבע הזהב.
רציתי לעצום שוב את העיניים.
לחזור לחושך, לחזור לחוסר המודעות.
ולשכוח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
