כל בוקר, בעת צאת השמש.
ירושלים נשקפת מבעד לחלון.
עולה השמש מן המזרח וכמו מלטפת את העיר, כמו אם שמעירה את בנה.
צלילי הלילה נבלעים בצלילי היום.
וכמו נמלים חרוצות. כל הדרכים לירושלים במכוניות מתמלאות.
ואני, אני אחזור למיטה. אחכה שהשמש תעלה ותתחיל ההמולה.
אנשי הדרכים.
מעבירים בין שעה לשתיים בכבישים.
כמוני עם השמש נעים, אל עבר העיר.
רכבת קלה בכניסה, ספק משתלבת.
וכולם, כולם נוסעים ברכבת הקללה, שבכלל לא קל לה.
והאנשים כמו סרדינים, דחוסים בתאים ואחד על השני עולים.
לאן כולם ממהרים, האם הם שוכחים.
אילו רק ידעו שאפשר גם מן הדרך להנות.
כולם מלאים במבטים בוחנים, כאילו חושבים על אותם הדברים.
הפרצופים שונים, אך ההבעות זהות.
רובם שקטים, במחשבותיהם צוללים.
אחרים, מן הרגע שעלו, לא שתקו.
ואני, אני רק מחפש להניח את הראש.
לעצום עיניים.
השמש יורדת.
השמיים מאדימים, מסמנים לכולם לעצור לרגע.
היום נגמר והלילה מאיים להגיע.
השמיים השחירו והתמלאו מחדש.
כחול עמוק, כחול שלא נגמר.
יותר גדול מהאופק.
הלא כלום.
ואנחנו, אנחנו לכודים.
מקווים כל יום, להבין, להתקדם, ללמוד, להצליח, להרוויח, לנצח ולעלות.
במטרה להגיע לנקודה הבטוחה וממנה להמשיך לנסות לעלות.
עצירות קטנות בדרך וכל עצירה כזו ממלאה את הראש.
בדאגות, מחשבות, תהיות.
להיות, או לא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
