קם בבוקר.
לרוב חוזר לישון.
לא אוכל.
בעיקר שותה.
לפעמים עושה כושר לפני ארוחה.
לרוב לא.
בעיקר חושב.
אבל לא עושה.
הולך לישון.
לפעמים זה מרגיש ככה.
לפעמים אני לא מבין בכלל.
למה הכל אני דוחה.
לפעמים דוחה לדקה האחרונה.
לפעמים דוחה אנשים, סתם.
למה תמיד אני נופל.
לפעמים אני נפצע, אפילו דיי נורא.
לפעמים, כבר לא בא לי לקום.
גם ככה סתם, מן המיטה.
איך בכלל אני מצליח.
לפעמים אני מעגל כל כך הרבה פינות.
לפעמים אני לא עושה בכלל.
לפעמים זה גם עובד.
שמישהו יספר להם כבר, שהכל זה סתם.
שאני לא כאן בכלל.
אף אחד לא ראה, את כל התמונה.
אולי מישהו יקח, לפחות את החלק שמת.
זה שכבר הפסיק להגיב, כשצובטים אותו, לבדוק אם חיי.
שהכל יהיה אבסולוטי.
לא צריך יותר דברים באמצע.
לא בא לי שזה יהיה נחמד, בסדר, סביר, לא נורא.
שיהיה חרא. או נפלא.
עזבו אותי מכל המקומות האפורים.
כולם שם מסביב מתים.
לפעמים הם נראים חיים.
אבל כולם שם מתים.
עוד נסיון ללמוד לעוף.
Daniel J. Boorstin
I write to discover what I think. After all, the bars aren't open that early
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
